מתנה נוספת שקיבלתי עם מותו של ארנו:
תחושה של עצמאות ואוטונומיה שלא היו בי קודם לכן. אולי יותר נכון לומר שלא העזתי, כי נשענתי על דמותו הפיזית של המורה. אחרי הסתלקותו מהעולם הזה, הרגשתי שהאחריות שלו כלפי התהליך שלי עברה אלי. אין יותר על מי להשליך את העוצמה הפנימית שלי. נשארתי אני עם עצמי נטו. חשתי אחריות ומחוייבות להמשיך לחיות ולהחיות את מה שהוא העביר לי, את המורשת הרוחנית שלו. משהו בתוכי הבשיל, אך עדיין לא ידעתי מה ואיך כל זה יבוא לידי ביטוי.
הבנתי שהמורה הפנימי שבי והמורה בשר ודם הינם אותו הדבר.
אוטונומיה רוחנית זו קצת הפחידה אותי תחילה. מן הרגשה פנימית של חופש, מרחב הוויה והתנהלות שמביא אותי להיות יותר מודעת, זהירה ובהירה ביחס למחשבות, כוונות ובחירות שלי. מן אחריות גדולה יותר לגבי אופן ואיכות היחסים שאני מנהלת עם עצמי ועם התרחשויות פנימיות וחיצוניות בחיי. ערבות לאחרים ולדרך, מחוייבות לשמור על נוכחות מודעת בכל דבר בו אני באה איתו במגע.
בהדרגה, זה הופך להיות רך וטבעי יותר, אני נשענת על הביטחון והאמון שצמחו מתוכי, בחסדו ובברכתו של ארנו.
זה גם גמיש, פשוט וספונטני יותר. פחות מאמץ, יותר ביטחון ואינטואיציה להענות לאירועי החיים , בכל התחומים. החיים הופכים להיות פשוטים ושקטים, ואני חלק מהם, שוחה יחד איתם באותו הכיוון, שהוא שינוי וריקוד בלתי פוסקים של הפתעות, ללא מתן ציונים לטוב או לרע, גם אם עדיין זה אינו מוצא חן בעיניי.
את מי זה מעניין בכלל מה מוצא חן בעיניי או לא? אני בוחרת בחיים, במציאות כפי שהיא, במה שיש.
ארנו נהג לומר לנו: "תואהבו את מה שאתם לא אוהבים", תהפכו את היוצרות.
כיום הגורו שלי חי בתוכי יותר מתמיד, הוא הפך לחלק ממני, ובכך מאפשר לי להצמיח בגרות פנימית ורוחנית חדשה.
ארנו והמורה הפנימי שבי התמזגו לאחד.
על כך, תודה, תודה, תודה.
תחושה של עצמאות ואוטונומיה שלא היו בי קודם לכן. אולי יותר נכון לומר שלא העזתי, כי נשענתי על דמותו הפיזית של המורה. אחרי הסתלקותו מהעולם הזה, הרגשתי שהאחריות שלו כלפי התהליך שלי עברה אלי. אין יותר על מי להשליך את העוצמה הפנימית שלי. נשארתי אני עם עצמי נטו. חשתי אחריות ומחוייבות להמשיך לחיות ולהחיות את מה שהוא העביר לי, את המורשת הרוחנית שלו. משהו בתוכי הבשיל, אך עדיין לא ידעתי מה ואיך כל זה יבוא לידי ביטוי.
הבנתי שהמורה הפנימי שבי והמורה בשר ודם הינם אותו הדבר.
אוטונומיה רוחנית זו קצת הפחידה אותי תחילה. מן הרגשה פנימית של חופש, מרחב הוויה והתנהלות שמביא אותי להיות יותר מודעת, זהירה ובהירה ביחס למחשבות, כוונות ובחירות שלי. מן אחריות גדולה יותר לגבי אופן ואיכות היחסים שאני מנהלת עם עצמי ועם התרחשויות פנימיות וחיצוניות בחיי. ערבות לאחרים ולדרך, מחוייבות לשמור על נוכחות מודעת בכל דבר בו אני באה איתו במגע.
בהדרגה, זה הופך להיות רך וטבעי יותר, אני נשענת על הביטחון והאמון שצמחו מתוכי, בחסדו ובברכתו של ארנו.
זה גם גמיש, פשוט וספונטני יותר. פחות מאמץ, יותר ביטחון ואינטואיציה להענות לאירועי החיים , בכל התחומים. החיים הופכים להיות פשוטים ושקטים, ואני חלק מהם, שוחה יחד איתם באותו הכיוון, שהוא שינוי וריקוד בלתי פוסקים של הפתעות, ללא מתן ציונים לטוב או לרע, גם אם עדיין זה אינו מוצא חן בעיניי.
את מי זה מעניין בכלל מה מוצא חן בעיניי או לא? אני בוחרת בחיים, במציאות כפי שהיא, במה שיש.
ארנו נהג לומר לנו: "תואהבו את מה שאתם לא אוהבים", תהפכו את היוצרות.
כיום הגורו שלי חי בתוכי יותר מתמיד, הוא הפך לחלק ממני, ובכך מאפשר לי להצמיח בגרות פנימית ורוחנית חדשה.
ארנו והמורה הפנימי שבי התמזגו לאחד.
על כך, תודה, תודה, תודה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה