אושר: חלום או מציאות?

אני קוראת שוב ושוב את ספרו הנפלא של ארנו: הוודנטה והתת-מודע Le Vedanta et l'Inconscient, ואני מתפעלת ונפעמת מחדש. זהו ספרו השלישי מתוך סדרה בת ארבעה ספרים, המהווה דרך הכתב את ליבת התורה הרוחנית אותה הוא לימד והעביר עד יומו האחרון.
ספרים אלה מעבירים דרך מילים,  מעיין חי, מתחדש, רענן, של אנרגיה מודעת, חיה, נצחית, של חוכמה ואהבה איסופית.
מקור אליו אני יכולה להתחבר ולגלות מחדש את עצמי כחלק ממקור זה.

"המחפש הרוחני האמיתי" אומר ארנו, "הוא זה שהבין אחת ולתמיד, בכל שכלו ובכל ליבו, שהדרך היחידה להגיע לאושר מוחלט, לחופש מוחלט, לשלווה מוחלטת, היא להצליח להפוך את רצונו שלו  לרצונם של החיים, בשפה דתית רצונו של הבורא. שהרצון שלי ורצון הבורא יהפכו לאותו הרצון, לרצון אחד."
וזאת האחדות. וזה האושר. "ההגדרה היחידה לאושר, היא כשהעולם האישי פרטי שלי מתאים באופן מושלם לעולם".
ולא להיפך, מה שהאגו תמיד מבקש: שהעולם יתאים את עצמו לעולם הפרטי האישי שלי.

זה לא קל להיות מאושר. בכל אופן, זה מה שגיליתי במהלך עשר השנים בהן אני תלמידתו של ארנו. למרות רצוני העז להרגיש אושר, חופש, שלווה ושלמות פנימית, גיליתי וראיתי עד כמה צצדים מסויימים שבי אינם רוצים בכך.
גיליתי את כוחום הרומס של ההרגל, של ההזדהות עם הסבל, של הפחד, של ההיצמדות למה שמגדיר אותי ושייך לי, להתמכרות לרגשות ולאמונות, לכל מה שמונע ממני לחיות בחופש, אחדות ושלווה, בהתמזגות עם הבורא, עם עצמי.

זה דורש להפוך את הקערה על פיה, את כל היוצרות, את כל התוכנה איתה הגעתי לעולם הגשמי הזה, שהלכה והשתכללה במהלך חיי וההסטוריה האישתי שלי.
זהו אתגר מרתק, מופלא, ויחד עם זה קשה מנשוא. כי הוא דורש ממני לוותר לגמרי על הרצון של, לחלוטין, להתרוקן ממנו כדי לאפשר לאדון עולם לתפוס את מקומו בתוכי. יותר מדויק לומר "לאפשר לכל מה ששיקרי ואשלייתי, ומכסה את אדון עולם שבתוכי ושהוא אני, להתפוגג, להעלם.
זה נשמע יפה אולי. זה גם קשה מאד וכואב מאד. מרתק וגם משעמם, מלא וגם ריק, ועוד ועוד.
הדרך לכך היא להיות נוכחת בדבר היחידי העומד לרשותי, והוא הרגע הזה, כאן ועכשיו.

כל מה שמתרחש בי או מחוצה לי מתרחש עכשיו, ברגע זה. העבר והעתיד קיימים רק בראש שלי בהווה, לכן המפתח הוא להיות במודעות נוכחת בכל רגע ורגע, זה כל מה שיש לי. אז אשתדל בכל כוחי וליבי לא לפספס את זה, מרגע לרגע.

זה מה שעוזר לי לעשות את ההפרדה בין המציאות כפי שהיא כאן ועכשיו ברגע זה, לבין מה שהלבשתי על מציאות זו כתוצאה מהשלכות, דימיונות ומנגנונים פסיכולוגיים שנבנו במהלך חיי ויצרו את התוכנה האישית שלי.

זאת עבודה לטווח ארוך, ריצה למרחקים ארוכים. קשה, אך משתלם.
נבנית באופן הדרגתי, איטי ועדין, תחושה פנימית, שכבת יסוד, איתנה וחזקה, של ביטחון מסוג אחר, מסוג שונה ממה שהיה מוכר עד כה. ביטחון בחוסר הביטחון, בלא ידוע ובבלתי נראה. משהו "משוגע", שיש לו ארומה של אושר, מן שמחה פנימית שקטה ויציבה.

על אהבה

מקובל להתייחס למושג אהבה כאל רגש, משהו שמרגישים כלפי מישהו או משהו אחר, אפילו כלפי אני עצמי.
למשל, אני אוהבת את בעלי, או את ילדי, או את הורי וכדומה. או שאני אוהבת שוקולד, בושם טוב, טבע, חורף או סתיו. או דעות מסוימות, תחומי עניין מסוימים, וכך הלאה.

יוצא מזה, שאני גם מרגישה את הצד ההפוך של אהבה, כלומר אינני אוהבת אנשים מסוימים, מצבים מסוימים, תופעות מסוימות, והרשימה הינה ארוכה, בשני הכיוונים המנוגדים.

התחום בו עניין הניגודים והפיצול ברגש האהבה הוא הבולט ביותר, הוא ביחסנו אל עצמנו ואל אנשים אחרים.
אני אוהבת מאד את בעלי, אך אוהבת אותו פחות ואפילו שונאת אותו כשהוא עושה ואו מתנהג כך או כך. וזה נכון לגבי כל מה שאנחנו באים איתו במגע. אפילו הילדים שלנו, שיכולים להביא אותנו להרגיש  מאוכזבים, נבגדים כשהם "לא יוצאים כפי שציפינו, ובעיקר ביחס למה שהשקענו".

על אהבה על תנאי, שמעתם? אני אוהבת בתנאי ש...יענו לציפיות שלי, יהיו בהתאם למה שאני חושבת, רואה ואו מרגישה כנכון.
בקיצור, אני אוהבת מי ומה שכמוני.

מה שמתואר כאן הינו הביטוי לחוסר מודעות המאפיין את הקיום האנושי המקובל, והנחשב ללגיטימי.
הסיבה לכך הינה במודעות המפוצלת בין הניגודים: טוב-רע, נעים-לא נעים, קשה-קל, מושך-דוחה, חושק-מפחד, יפה-מכוער, אוהב-שונא, עד אין סוף. הניגוגים, בעולם הבריאה, כלומר בעולם הגשמי שלנו, הינם חומר היסוד שמאפשר לתופעות להתקיים.
ללא ניגודים, לא היה עולם.
סיבה נוספת: הזדהות עם הרגש ואו המחשבה שיש לנו על מה שאוהבים-שונאים. האני הנפרד והנבדל שלנו, או אגו, מזדהה עם מה שנעים לו, וגם ועם מה שלא נעים לו, אך הפוך. אני אמנע מלהרגיש לא נעים וממצבים הגורמים לי לכך, ואחפש רק את מה שנעים לי. ההימנעות מהלא נעים הינה גם הזדהות, כי אני נאחזת בה, בדיוק כפי שאני עושה עם מה שאני אוהבת.

ואז יוצא שאני לא חווה את כל מה שעלי לחוות, כלומר את הדואליות של שני הניגודים, אלא אנסה כל הזמן לחוות רק מה שטוב לי. ואז יש לנו מן אחדות מדומה, כי מחזיקים רק בקצה אחד של המקל. וזה אינו מאפשר למעשה לחוות אחדות אמיתית, שהיא קבלה של שני הניגודים. אוכל להכיר באמת את המקל שאני מחזיקה ביד, רק אם אחזיק בשני קצוותיו. רק כך יהפוך לאחד.

אחדות אמיתית, זה להיות כל כולי עם הדואליות, עם הפיצול הזה לשניים, עם הניגודים. ללא שום התנגדות להרגיש את מה שאני לא רוצה להרגיש. רק מהמקום הזה של קבלה, הסכמה והבנה שהניגודים הם נחוצים לחיים , ולצמיחה הפנימית שלי כאדם, אוכל להתעלות מעליהם, ואז להיות במקום שהוא מעבר לניגודים: שלווה, שקט, אהבה .

ברגע שאני מפסיקה להתנגד למה שיש, למה שקורה לי, נפתח בתוכי צוהר לאינסוף, למקור החיים, שיצר את עולם הניגודים.
ואז מתגלה מה זאת אהבה. זהו מצב פנימי, שהוא מעבר לרגש האהבה המוכר שזורק ומטלטל אותנו בין שני הקצוות שלו.
אהבה, זהו מצב פנימי יציב, איתן שאין לו ניגודים, של נתינה מתמדת, של רצון לעשות טוב לשני, ללא ציפייה לתמורה בחזרה.
אהבת אמת אין בה אגו, אין בה הזדקקות, אין בה אני, יש רק אתה. ולעשות אותך מאושר, זה האושר הגדול ביותר שלי. לאהוב אותך, לא בתנאי שתאהוב אותי.

אין רשימת מכולת, אכזבה, כעס, או כל רגש אחר.
אהבה אלוהית, אכן, זאת האהבה.

אגב, אהבה אמיתית כוללת בתוכה "חוסך שבטו שונא בנו". כלומר אהבה אמיתית רואה ואו שואפת לראות מה שהשני צריך באמת, ולהעניק לו זאת. אהבה אמיתית זה גם לא לתת אם יש צורך. כלומר אהבה אמיתית נותנת לנו את מה שאנחנו צריכים, לאו דווקא מה שאנחנו רוצים. כמו הבורא, כמו החיים עצמם...

אז תארו לעצמכם איך החיים שלנו יראו אם וכאשר נגיע לאהוב באמת?!