אז מה נשאר?

מה נשאר? מה הזדכך ומה צמח בתוכי? אלה שאלות חובה לכל מחפש ותלמיד בדרך הרוחנית.

לאחר שנים של תרגול, מדיטציה, קריאת ספרים, מפגשים עם הגורו שלי ומורים נוספים, תקופות שהות קבועות ותכופות באשראם בצרפת, ביקורים במרכזים רוחניים נוספים, מה נהיה?

מקום פנימי ההולך ומתרחב, ההולך ומתייצב, ההולך ומאיר החוצה. זהו מקום עדין ושקט, עד מאד. אינטימי. יחד עם זאת הוא איתן וחזק, נותן את אותותיו בכל תחומי החיים, מנהל אותי. מכוון אותי. וזה טוב.

אין לזה קשר עם מה שקורה או אינו קורה ביני לבין העולם: עבודה, אנשים, אירועים, יחסים וכו. ויחד עם זאת יש לזה קשר עם הכל. הייתי אומרת שזהו מקום של אהבה. הוא משנה את כל מערכת היחסים הקיימת ביני לבין העולם.
חוכמה זו היא אינסופית. יש בה הכל, וכל זה הוא אהבה. כל מילה נוספת מיותרת.

בתחילת הדרך, כל כך רציתי להיות חופשיה, משוחררת, וגם לדעת כמה שיותר על עצמי ועל העולם הרוחני. כיום, עם התפכחות מאשליות ובגרות פנימית, מוצאת את עצמי במרחב של אהבה המזין וממלא אותי, יודעת פחות ופחות, ומבינה שללא אהבה זו אין כלום, כולל אותי.

"המנוע" שמפעיל אותי באמת איננו אני, אלא האהבה האינסופית הזו, ואני תלויה בחסדיה, מופעלת על-ידה.
קיבלתי כל כך הרבה ב10 השנים האחרונות, מאז תחילת דרכי עם ארנו! קיבלתי כל כך הרבה מאז לידתי, גם מהארועים ה"קשים" כל כך שעצבו אותי ודחפו אותי לחפש משמעות לחיי.
כל זה היה כדי לחבר אותי לאהבה הזו שמאירה בתוכי. כדי להרגיש ולדעת מהו טעם החיים, שהוא אהבה אינסופית הנמצאת בכל. גם בדברים הקשים והכואבים ביותר.

הכרת התודה שאני מרגישה מביאה אותי להבין שעלי להעביר את זה הלאה, חובתי לעשות זאת, זה אינו יכול להיות אחרת.
אינני יודעת עדיין מה ואיך, אני רק יודעת שעלי להמשיך להעביר את תורתו של מורי האהוב ארנו דזארדן, שבזכותו ובחסדו אני מחוברת לאהבה.

ארנו תמיד אמר שזהו עניין של אהבה, של לפתוח את הלב. ששום מצב תודעה גבוה זה או אחר לא יביא לשחרור, לשלווה הפנימית, לגילוי הטבע האמיתי שלנו.
אני משתוקקת להיות ראויה למורשת הרוחנית שלו, שהיא אהבה ללא תנאי, שהיא "ואהבת לרעך כמוך".

שנדרה סוואמי: מסע להודו

נסעתי להודו ל16 יום, בדיוק בערב ראש השנה האחרון. זו פעם ראשונה שאני נוסעת בחג כזה, ועוד בלי בעלי, שהיה מבסוט להיות משוחרר בחגים ממחוייבויות לארוחות עם הילדים והמשפחה. כך הוא גם נהנה משקט ומהזכות להיות מוזמן אצל אחרים.

אז נסעתי לי ובכיף, שלמה עם עצמי.

זו הייתה נסיעתי השלישית להודו. שתי הנסיעות הקודמות היו נקודות מפנה בדרך הרוחנית שלי, וכך הרגשתי לגבי נסיעה זו.
לא ידעתי למה לצפות, אך הרגשתי היטב את חשיבותה של נסיעה זו עבורי, משהו שהייתי חייבת לעשות, שבעצם חוייבתי לעשות.

נסיעה זו כאילו התארגנה מעצמה, מעל ראשי, באופן פתאומי ובלתי צפוי. זה קרה בערך באותו זמן בו "החלטתי", גם בפתאומיות, שאני נוסעת להשתתף בחגיגת יום הולדתו ה86 של ארנו, הגורו שלי. ואלה "החלטות" שאני לא נוהגת לעשות כל כך מהר, גם בגלל ההוצאה הכספית הגבוהה, וגם בגלל העדרי מעבודה. העזתי להקשיב ללב, למורה הפנימי שאמר לי מבפנים "סעי, זה חשוב". קיבלתי את הסכמתו המלאה של בעלי היקר והכל כך מבין ומעודד אותי בדרך שלי, והוצאתי כסף מחסכונות. בשביל זה, כן!

ארגון המסע נעשה דרך אחד המורים של ארנו בהוטביל, שהוא גם המלווה האישי שלי מזה 3 שנים. מורה זה בשם אלן, יחד עם אשתו קורין, יזמו וארגנו את הנסיעה. יחד איתם נרשמו כ10 תלמידים של ארנו, אני ביניהם.
מטרת המסע: ללכת בעקבות אותו המסלול הרוחני שארנו עשה בעבר הרחוק, כשנהג לנסוע להודו לעתים קרובות, בהיותו איש טלוויזיה, מחפש ותלמיד רוחני.

הייתי אמורה לטוס לדלהי, ושם לפגוש את הסנגה (קבוצה רוחנית) הצרפתית שהגיעה מצרפת ומבלגיה. ומדלהי לתחיל את המסע.
מותו הפתאומי של ארנו, הגורו שלנו, ב20 לאוגוסט, רק הדגיש והעצים את תחושת הנכונות, אפילו הדחיפות של נסיעה זו. כולנו הרגשנו שאנחנו מכבדים את זכרו של ארנו ומתחברים אליו באהבה, הודייה וכבוד הראויים לו. ושגם הוא מלווה אותנו בחסדו, ברכותו ונוכחותו הרוחנית, וכך מאפשר לכל אחד מאיתנו לקבל ממנו מה שהוא אמור לקבל.

המסע היה מופלא.

את השבוע הראשון ביקרנו בדלהי, הרידוואר Haridwar ורישיקש, ואת השני בילינו כולו באשרם של שנדרה סוואמי.
היו רבדים רבים של חוויות ומציאות במשך 16 ימים אלו. השמחה בלהיות כל הקבוצה יחד, סביב אהבתו של ארנו וזכרו.

הצבעים, הריחות והאוכל הנפלא של הודו. העוני הנורא, הלכלוך, הרעש, הצפיפות והחום, לצד היופי, טוב הלב, העדינות ומבטם שובה הלב של ההודים. הנופים המדהימים. ומעל לכל, האווירה הדתית רוחנית ששוררת שם. טכסים בכל מקום, במקדשים ובטבע, לאורך נהר הגנגס. אווירת הסובלנות והקבלה הכל כך אופיינית לדת ההינדית. הרבה דבקות, אמונה מוחלטת במציאות הרוחנית, האלוהית.

ביקרנו באשרמים שונים והתמסרנו לאנרגיה החזקה שזרמה, ללא הרף.

עד שהגענו לאשרם של שנדרה סוואמי, היינו כבר "מבושלים" לגמרי, היינו שמחים להניח את עצמנו לשבוע במקום הקדוש הזה. להתמסר ל4 שעות מדיטציה כל יום, ולקצב המיוחד של המקום, בו החיים מסתובבים סביב ציר המדיטציות והמפגשים עם הגורו, שנדרה סוואמי.

נחרטו בזכרוני 2 מפגשים שנערכו לפני שהגענו לSadhana Kendra Ashram.
שניהם היו עם 2 תלמידים של שני מורים שונים, כשאחד מהם הוא שנדרה סוואמי.

מה שבלט היה רמתם האנושית של תלמידים אלה. שני גברים שונים מאד, המחוייבים לדרך רוחנית שונה מאד אחת מהשניה, אחד הודי ותלמידו של מורה ממוצא יהודי צרפתי, והשני בלגי, תלמידו של מורה הודי. שניהם בלטו באיכות אנושית גבוהה מאד, בעלי יכולת נתינה, אהבה וקבלה שהביאה אותי לדמעות.

מורגש היה מייד שהם היו נקיים מבפנים, פנויים לגמרי לתת לזולת מעצמם, ממקום טהור, נקי וריק. שניהם היו תלמידים ותיקים, למעלה מ20 שנה, אשר שירתו את המורה והדרך באופן מלא ומתמסר. התוצאה נראתה לעין והורגשה בלב, אצל כולנו. היה מרשים לראות את החוכמה, הבהירות ויכולת האבחנה שלהם, לצד פשטות וענווה מרגשים ביותר. הרגשנו הכי אהובים בעולם, הכי חשובים. לא היה אגו, היה רק לב ענק, חשוף ופתוח, שמח ונקי וטהור כמו אצל ילדים קטנים.

מפגש עם תלמידים כאלה היה מלא השראה, נשאר בשבילי דוגמא שיש לאן לשאוף. היו מורים נהדרים דרך היותם תלמידים כה גדולים! זה דורש המון עבודה של להסיר את כל הקליפות, כל הכיסויים, כל האשליות והיומרות, ובעיקר להיפטר מהאנוכיות הנוראה והקטנונית של האני הנפרד, האגו. להיות מוכנה לחזור ולהיות כמו ילדה קטנה, אך חכמה. בהקשר זה, איני יכולה שלא לחשוב על כל ה"מורים" למיניהם שלא מגיעים לקרסוליים של תלמידים אלה, במידותיהם ובגדולתם. כדי ללמד דרך רוחנית, יש קודם כל להגיע לרמה של תלמיד אמיתי, שוויתר על עצמו כדי לשרת את המורה והדרך. וזאת תוצאה של עבודה רבת שנים.

שנדרה סוואמי: בן 82, בעל הופעה מרשימה ביותר. גבוה ותמיר, בשמלתו הכתומה המייצגת את לבוש הנזירים בהודו. שיער לבן ארוך, זקן לבן ארוך. צבעי הכתום של הבגד ולובן השיער מבליטים את צבע עורו השזוף, והתוצאה הינה יופי מהמם, הופעה מלכותית. מתווספת לכך העובדה שצדיק זה אינו מדבר, הוא נמצא בשתיקה מזה למעלה מ20 שנה. יחד עם זה הוא מלא חיות, והוא מדבר דרך צחוקו המתגלגל, תנועותיו והבעותיו, ובעיקר נוכחותו, שהיא כולה אהבה טהורה ונקיה.

שנדרה סוואמי הינו מורה רוחני המלמד את הדרך הדתית של הבהקטי, הדבקות והתמסרות לרצון הבורא. מגיל קטן מאד היה מחובר למורה שלא בגוף, וקיבל ממנו הדרכה. תקשר עם עולמות נסתרים, היה בעל יכולות תקשור גבוהות ועמוקות, ומהר מאד התמסר לעבודה רוחנית ולהתבודדות, בחיפוש אחרי התמזגות עם הבורא. חי שנים רבות במערות בהרי ההימלאיה, במדיטציה ובהתכנסות פנימית. סיפור חייו המרתק דומה לסיפורי היוגים המופלאים של הודו, מלאי מסתורין, ניסים ונפלאות.
בגיל 30 ומשהו, הגיע למצב פנימי של אחדות עם הבורא, כלומר להארה והגשמה עצמית.

מלמד לפי טכניקות מסורתיות עתיקות ומדויקות של חיבור פנימי, דרך מדיטציה, תפילה, שתיקה, נשימות, אכילה נכונה, ודרך חיים של ערכים אנושיים ורוחניים ללא פשרות. מעניין לציין שלצדיק זה תלמידים מערביים רבים. הוא בעצמו בעל תואר ראשון בכימיה, בעל שליטה מלאה בשפה האנגלית, עונה לשאלות ותשובות בכתב.

הגענו אליו דרך ארנו, שהכיר אותו, אירח אותו בהוטביל והתארח אצלו בהודו.

לשנדרה סוואמי נוכחות רוחנית חזקה מאד, משהו שמרגישים מייד. משהו עדין מאד, אך חזק וחודר. אדם מלא שמחה, חופשי, שובב ומשוחחר כמו ילד קטן, המלמד בעיקר דרך נוכחותו והוויתו במפגשים היומיומיים איתו. הפשטות והאהבה הם מה שמועבר ממנו לאחרים. מצבם של התלמידים שלו אף הוא מרשים: רובם שמחים, מלאי אהבה, נתינה והתמסרות. בכלל היה הרבה צחוק בSadhana Kendra Ashram...

קיבלתי המון ממנו, זאת אני מרגישה ומבינה בדיעבד. השפעתו מורגשת בטווח הארוך. כך הרגשתי איתו בפעם הקודמת בה ביקרתי אצלו, לפני 8 שנים.

לי לוזוביקLee Lozowick

כמה מילים על "מיסטר לי", כפי שנהגו לכנות אותו בחיבה בהוטביל.

לי לוזוביק נפטר לפני שנה, בגיל 67.  היה, ועודנו, שלא בגוף, מורה רוחני אמריקאי שניהל אשרם באריזונה. המסורת הרוחנית אליה השתייך מקורה בהודו, מסורת הBaules. מורהו של לי היה "יוגי רמסומטקומר Yogi Ramsumatkumar, שהיה עצמו תלמיד של רמנה מהרשי. הדרך אותה מלמד לי היא של ההתמסרות והדבקות Bhakti.

מיסטר לי היה רוקיסט, וניהל להקת רוק מצויינת במשך שנים, עד מותו. את רוב השירים הוא כתב הלחין ושר, ודרכם העביר את תורתו הרוחנית, דבקותו ואהבתו אל האמת. הלהקה הופיעה לעיתים קרובות בארה"ב ובאירופה, ואיפשרה הכנסה שסייעה בניהול ומימון ההוצאות של הקהילה הרוחנית באריזונה. בסיבוב ההופעות באירופה, הצטרפו ללהקה מוזיקאים מהאשרם בהוטביל.

פגשתי אותו בסדנה של שבוע ימים, שהתקיימה באשרם בהוטביל ביולי 2006. סדנה של שאלות ותשובות, בה ארנו השתתף עם לי, כתומך ומשקיף, בעוד כל הבמה הייתה של לי.

דמות ססגונית ויוצאת דופן. איש נמוך קומה יחסית, בעל שיער אפור ארוך מאד הקשור בצמה כבדה וארוכה, שמגיעה לו עד המותניים. לבוש מרושל עם סגנון, למשל בגדי עור בהופעות, כל גופו מכוסה בקעקועים. קול עמוק וצרוד מעט, חזק. עניים כחולות, גדולות ויפות, בעלות מבט חודר, חד ויחד עם זה נקי, ריק ורך. מקרין משהו חם, אוהב ולעיתים אחוז תזזית. בעל כריזמה כובשת, יחד עם נוכחות שקטה ונקיה.

קשה לקלוט אותו בהתחלה, לוקח זמן. אדם של ניגודים, בלתי צפוי ומפתיע, נראה ההיפך של ארנו. ארנו מקרין המון שקט, שלווה, משהו מכובד ומרגיע ויחד עם זה מעט מרוחק ולא אישי ,דבר שמעורר כבוד כלפיו. בעוד שלי נראה מן היפי המורד במוסכמות, משתמש לעיתים בדיבור בוטה, תקשורת בלתי אמצעית. אפילו מדבר "גסויות"בצורה שמזעזעת את הצרפתים עם החינוך המכופתר שלהם, סגנון דיבור שערורייתי.  אבל השוני הזה הוא רק למראית עין.

תחת מעטה של "פריקיות" והתנהגות לעתים "פרועה", מיסטר לי היה כולו דבקות והתמסרות לדרך ולתלמידיו,  בעל משמעת עצמית ללא רבב, דרש זאת מתלמידיו, וניהל קשר ישיר אמיתי, בלתי מתפשר ושקוף עם כל דבר.
ניחן ביכולת עמוקה ויוצאת דופן לקרוא אנשים מבפנים, לראות דרכם, ועזר לתלמידים רבים לפתור קשיים אישיים.
היו בו המון חמלה ואהבה, שהניעו אותו לדרוש מתלמידיו דיוק ומאמצים ללא פשרות כשהרגיש שהיו זקוקים לכך.
כתב שירי הלל ואהבה רבים לגורו שלו, שירים מלאי דבקות, התמסרות ויופי. היה בו צד מיסטי חזק.

בין לי לוזוביק לבין ארנו דז'ארדן נוצרה חברות רוחנית אמיצה ועמוקה. תלמידיהם של שני המורים רק הרוויחו וצמחו מכך. לי עזר לא פעם לתלמידים של ארנו, כולל אותי, וארנו עזר לתלמידים של לי.

בזכות קשר זה, יכולתי לקבל את סדרת הקלטות דיוידי בהן ארנו מלמד באנגלית. זו הפעם היחידה בה ארנו עשה זאת, כביטוי להערכתו ואהבתו העמוקה כלפי לי. קלטות אלה צולמו באריזונה שבארה"ב, שם הוזמן ארנו ללמד תלמידים של לי.

אפשר לומר שבזכות הקשר בין לי לארנו, ממשיכה קבוצה קטנה ללמוד ולהתפתח בעזרת האדיאטמה יוגה, אצלי ויחד איתי.
זו קבוצת לימוד סביב תורתו של ארנו, המונחית על-ידי ובהדרכתו של ארנו דרך הקלטות.
תודה, תודה מכל הלב, מיסטר לי! בחסדך, ולא רק בחסדו של ארנו, אנחנו יכולים כאן, בת"א, להמשיך ללמוד, להתפתח ולצמוח.

lee lozowick et le chemin...en chanson

street yoga

<
Street Yoga from jean-marc chauvet on Vimeo.

מותו של הגורו שלי, המשך

מתנה נוספת שקיבלתי עם מותו של ארנו:
תחושה של עצמאות ואוטונומיה שלא היו בי קודם לכן. אולי יותר נכון לומר שלא העזתי, כי נשענתי על דמותו הפיזית של המורה. אחרי הסתלקותו מהעולם הזה, הרגשתי שהאחריות שלו כלפי התהליך שלי עברה אלי. אין יותר על מי להשליך את העוצמה הפנימית שלי. נשארתי אני עם עצמי נטו. חשתי אחריות ומחוייבות להמשיך לחיות ולהחיות את מה שהוא העביר לי, את המורשת הרוחנית שלו. משהו בתוכי הבשיל, אך עדיין לא ידעתי מה ואיך כל זה יבוא לידי ביטוי.
הבנתי שהמורה הפנימי שבי והמורה בשר ודם הינם אותו הדבר.

אוטונומיה רוחנית זו קצת הפחידה אותי תחילה. מן הרגשה פנימית של חופש, מרחב הוויה והתנהלות שמביא אותי להיות יותר מודעת, זהירה ובהירה ביחס למחשבות, כוונות ובחירות שלי. מן אחריות גדולה יותר לגבי אופן ואיכות היחסים שאני מנהלת עם עצמי ועם התרחשויות פנימיות וחיצוניות בחיי. ערבות לאחרים ולדרך, מחוייבות לשמור על נוכחות מודעת בכל דבר בו אני באה איתו במגע.

בהדרגה, זה הופך להיות רך וטבעי יותר, אני נשענת על הביטחון והאמון שצמחו מתוכי, בחסדו ובברכתו של ארנו.
זה גם גמיש, פשוט וספונטני יותר. פחות מאמץ, יותר ביטחון ואינטואיציה להענות לאירועי החיים , בכל התחומים. החיים הופכים להיות פשוטים ושקטים, ואני חלק מהם, שוחה יחד איתם באותו הכיוון, שהוא שינוי וריקוד בלתי פוסקים של הפתעות, ללא מתן ציונים לטוב או לרע, גם אם עדיין זה אינו מוצא חן בעיניי.
את מי זה מעניין בכלל מה מוצא חן בעיניי או לא? אני בוחרת בחיים, במציאות כפי שהיא, במה שיש.
ארנו נהג לומר לנו: "תואהבו את מה שאתם לא אוהבים", תהפכו את היוצרות.

כיום הגורו שלי חי בתוכי יותר מתמיד, הוא הפך לחלק ממני, ובכך מאפשר לי להצמיח בגרות פנימית ורוחנית חדשה.
ארנו והמורה הפנימי שבי התמזגו לאחד.
על כך, תודה, תודה, תודה.

מותו של הגורו שלי

המורה שלי, הגורו שלי, ארנו דז'ארדן, עזב את גופו, כפי שנהוג לכנות זאת בהודו, ב20 לאוגוסט 2011, כלומר לפני שלושה וחצי חודשים. חודשיים לפני כן חגג את יום הולדתו ה86.

אני תלמידתו של ארנו ומחויבת לתורתו ולדרכו מזה 10 שנים. שמעתי וקראתי על כך שמותו של מורה רוחני הינו ארוע מכוננן בחייו של התלמיד, ושל הסנגה כולה, רק לא ידעתי עד כמה.

נוכחתי לדעת עד כמה הדבר נכון, כשנודע לי על פטירתו של ארנו. הוא עצמו הכין אותנו היטב לכך, בתהליך עוצמתי ומואץ בשנים האחרונות. על אף היותו בסך הכל בריא ובכושר טוב, החדיר בנו את הידיעה והמשמעות של מותו האפשרי בכל עת, ועשה זאת כפי שעשה כל דבר אחר: מהמקום החופשי והמואר שלו, עם סבלנות אינסופית, אהבה אינסופית, חמלה אינסופית, תשומת לב ונתינה אינסופיות. הכין אותנו ואת כל האשרם לתקופה של "אחרי ארנו", כמו הורה קשוב הרואה לנגד עיניו קודם כל את טובתם ועתידם של ילדיו ובני ביתו לפני טובתו שלו.

מותו, יותר נכון לומר, עזיבתו הפיזית של ארנו, הותירה אותי תחילה עם רגשות מעורבים של עצב ואובדן, לצד תחושה חזקה ויודעת שהוא לא מת אלא פשוט ממשיך לחיות, רק אחרת.
הכרה זו הכתה בי כמו ברק. מן ביטחון כזה, ברור ואיתן. עצב הקשור לאבדן של אדם יקר מלווה, לפי נסיוני האישי, בכאב חד ובכיווץ פנימי קשים מנשוא, ולא היה כך הדבר. האדם שהוא חשוב לי, יקר לי מכל, כי הוא מופקד על שלום נשמתי יותר מכל יצור חי אחר, הלך לעולמו, ואני הרגשתי התרחבות פנימית ומלאות. העצב והאבדן עלו מתוך המלאות הזאת, שהציפה אותי והרחיבה את פנימיותי עד כדי פליאה. זו הייתה בשבילי ההוכחה על קיומו האמיתי, מעל לכל ספק, של הקשר הרוחני ביני לבין המורה שלי.

נכנסתי למצב מדיטטיבי ושקט של דקות ארוכות, אולי שעות, איבדתי את תחושת הזמן.
בנוסף, חשתי שאנרגיה של חום, שקט ושלווה חודרת דרך כל חלקי גופי, וידעתי שארנו לא עזב, רק גופו מת, הוויתו ממשיכה לחיות לנצח, דרכי, ודרך אחרים, ובכלל. מאוחר יותר שמעתי מתלמידים אחרים תיאור פחות או יותר דומה.
האבל והעצב היה החלק הגשמי שבי, שמזוהה עם הקיום הפיזי ונקשר לקיום הפיזי הצורני של המורה. החלק העמוק יותר, השייך למהות הפנימית הריקה והאינסופית, ידע והרגיש היטב את נצחיות החיים, שממשיכים להתקיים מעבר למוות של הגוף. חלק זה היה שקט, שליו ומלא, ללא שום פחד, יודע ובטוח.

ואז ידעתי שהמוות אינו באמת קיים, שרק הגוף מתכלה. אם כך הרגשתי והבנתי שארנו ממשיך לחיות, זה כנראה כך לגבי עצמי ולגבי אחרים, רק שאנחנו לא יודעים זאת. הבנה זו עוד יותר חיזקה ומחזקת אותי להמשיך בדרך הזו, כדי לגלות את האוצר הזה החבוי בתוכי, לפני שגופי ימות. נראה לי שאלה גם הבנתם ורצונם של תלמידים אחרים.

וזאת הייתה הברכה והמתנה הראשונה שקיבלתי עם דבר ידיעת מותו של הגורו שלי.
לאחר מכן הבנתי ונוכחתי לדעת שקיבלתי ברכות ומתנות רבות נוספות, אותן אני לומדת להבין ובהן אני נעזרת.

ראיון עם אניטה

mr ramesh

ללא מילים