אני קוראת שוב ושוב את ספרו הנפלא של ארנו: הוודנטה והתת-מודע Le Vedanta et l'Inconscient, ואני מתפעלת ונפעמת מחדש. זהו ספרו השלישי מתוך סדרה בת ארבעה ספרים, המהווה דרך הכתב את ליבת התורה הרוחנית אותה הוא לימד והעביר עד יומו האחרון.
ספרים אלה מעבירים דרך מילים, מעיין חי, מתחדש, רענן, של אנרגיה מודעת, חיה, נצחית, של חוכמה ואהבה איסופית.
מקור אליו אני יכולה להתחבר ולגלות מחדש את עצמי כחלק ממקור זה.
"המחפש הרוחני האמיתי" אומר ארנו, "הוא זה שהבין אחת ולתמיד, בכל שכלו ובכל ליבו, שהדרך היחידה להגיע לאושר מוחלט, לחופש מוחלט, לשלווה מוחלטת, היא להצליח להפוך את רצונו שלו לרצונם של החיים, בשפה דתית רצונו של הבורא. שהרצון שלי ורצון הבורא יהפכו לאותו הרצון, לרצון אחד."
וזאת האחדות. וזה האושר. "ההגדרה היחידה לאושר, היא כשהעולם האישי פרטי שלי מתאים באופן מושלם לעולם".
ולא להיפך, מה שהאגו תמיד מבקש: שהעולם יתאים את עצמו לעולם הפרטי האישי שלי.
זה לא קל להיות מאושר. בכל אופן, זה מה שגיליתי במהלך עשר השנים בהן אני תלמידתו של ארנו. למרות רצוני העז להרגיש אושר, חופש, שלווה ושלמות פנימית, גיליתי וראיתי עד כמה צצדים מסויימים שבי אינם רוצים בכך.
גיליתי את כוחום הרומס של ההרגל, של ההזדהות עם הסבל, של הפחד, של ההיצמדות למה שמגדיר אותי ושייך לי, להתמכרות לרגשות ולאמונות, לכל מה שמונע ממני לחיות בחופש, אחדות ושלווה, בהתמזגות עם הבורא, עם עצמי.
זה דורש להפוך את הקערה על פיה, את כל היוצרות, את כל התוכנה איתה הגעתי לעולם הגשמי הזה, שהלכה והשתכללה במהלך חיי וההסטוריה האישתי שלי.
זהו אתגר מרתק, מופלא, ויחד עם זה קשה מנשוא. כי הוא דורש ממני לוותר לגמרי על הרצון של, לחלוטין, להתרוקן ממנו כדי לאפשר לאדון עולם לתפוס את מקומו בתוכי. יותר מדויק לומר "לאפשר לכל מה ששיקרי ואשלייתי, ומכסה את אדון עולם שבתוכי ושהוא אני, להתפוגג, להעלם.
זה נשמע יפה אולי. זה גם קשה מאד וכואב מאד. מרתק וגם משעמם, מלא וגם ריק, ועוד ועוד.
הדרך לכך היא להיות נוכחת בדבר היחידי העומד לרשותי, והוא הרגע הזה, כאן ועכשיו.
כל מה שמתרחש בי או מחוצה לי מתרחש עכשיו, ברגע זה. העבר והעתיד קיימים רק בראש שלי בהווה, לכן המפתח הוא להיות במודעות נוכחת בכל רגע ורגע, זה כל מה שיש לי. אז אשתדל בכל כוחי וליבי לא לפספס את זה, מרגע לרגע.
זה מה שעוזר לי לעשות את ההפרדה בין המציאות כפי שהיא כאן ועכשיו ברגע זה, לבין מה שהלבשתי על מציאות זו כתוצאה מהשלכות, דימיונות ומנגנונים פסיכולוגיים שנבנו במהלך חיי ויצרו את התוכנה האישית שלי.
זאת עבודה לטווח ארוך, ריצה למרחקים ארוכים. קשה, אך משתלם.
נבנית באופן הדרגתי, איטי ועדין, תחושה פנימית, שכבת יסוד, איתנה וחזקה, של ביטחון מסוג אחר, מסוג שונה ממה שהיה מוכר עד כה. ביטחון בחוסר הביטחון, בלא ידוע ובבלתי נראה. משהו "משוגע", שיש לו ארומה של אושר, מן שמחה פנימית שקטה ויציבה.
ספרים אלה מעבירים דרך מילים, מעיין חי, מתחדש, רענן, של אנרגיה מודעת, חיה, נצחית, של חוכמה ואהבה איסופית.
מקור אליו אני יכולה להתחבר ולגלות מחדש את עצמי כחלק ממקור זה.
"המחפש הרוחני האמיתי" אומר ארנו, "הוא זה שהבין אחת ולתמיד, בכל שכלו ובכל ליבו, שהדרך היחידה להגיע לאושר מוחלט, לחופש מוחלט, לשלווה מוחלטת, היא להצליח להפוך את רצונו שלו לרצונם של החיים, בשפה דתית רצונו של הבורא. שהרצון שלי ורצון הבורא יהפכו לאותו הרצון, לרצון אחד."
וזאת האחדות. וזה האושר. "ההגדרה היחידה לאושר, היא כשהעולם האישי פרטי שלי מתאים באופן מושלם לעולם".
ולא להיפך, מה שהאגו תמיד מבקש: שהעולם יתאים את עצמו לעולם הפרטי האישי שלי.
זה לא קל להיות מאושר. בכל אופן, זה מה שגיליתי במהלך עשר השנים בהן אני תלמידתו של ארנו. למרות רצוני העז להרגיש אושר, חופש, שלווה ושלמות פנימית, גיליתי וראיתי עד כמה צצדים מסויימים שבי אינם רוצים בכך.
גיליתי את כוחום הרומס של ההרגל, של ההזדהות עם הסבל, של הפחד, של ההיצמדות למה שמגדיר אותי ושייך לי, להתמכרות לרגשות ולאמונות, לכל מה שמונע ממני לחיות בחופש, אחדות ושלווה, בהתמזגות עם הבורא, עם עצמי.
זה דורש להפוך את הקערה על פיה, את כל היוצרות, את כל התוכנה איתה הגעתי לעולם הגשמי הזה, שהלכה והשתכללה במהלך חיי וההסטוריה האישתי שלי.
זהו אתגר מרתק, מופלא, ויחד עם זה קשה מנשוא. כי הוא דורש ממני לוותר לגמרי על הרצון של, לחלוטין, להתרוקן ממנו כדי לאפשר לאדון עולם לתפוס את מקומו בתוכי. יותר מדויק לומר "לאפשר לכל מה ששיקרי ואשלייתי, ומכסה את אדון עולם שבתוכי ושהוא אני, להתפוגג, להעלם.
זה נשמע יפה אולי. זה גם קשה מאד וכואב מאד. מרתק וגם משעמם, מלא וגם ריק, ועוד ועוד.
הדרך לכך היא להיות נוכחת בדבר היחידי העומד לרשותי, והוא הרגע הזה, כאן ועכשיו.
כל מה שמתרחש בי או מחוצה לי מתרחש עכשיו, ברגע זה. העבר והעתיד קיימים רק בראש שלי בהווה, לכן המפתח הוא להיות במודעות נוכחת בכל רגע ורגע, זה כל מה שיש לי. אז אשתדל בכל כוחי וליבי לא לפספס את זה, מרגע לרגע.
זה מה שעוזר לי לעשות את ההפרדה בין המציאות כפי שהיא כאן ועכשיו ברגע זה, לבין מה שהלבשתי על מציאות זו כתוצאה מהשלכות, דימיונות ומנגנונים פסיכולוגיים שנבנו במהלך חיי ויצרו את התוכנה האישית שלי.
זאת עבודה לטווח ארוך, ריצה למרחקים ארוכים. קשה, אך משתלם.
נבנית באופן הדרגתי, איטי ועדין, תחושה פנימית, שכבת יסוד, איתנה וחזקה, של ביטחון מסוג אחר, מסוג שונה ממה שהיה מוכר עד כה. ביטחון בחוסר הביטחון, בלא ידוע ובבלתי נראה. משהו "משוגע", שיש לו ארומה של אושר, מן שמחה פנימית שקטה ויציבה.
רשומות
