האומץ לחיות

מסתבר שלחיות באמת אינו דבר קל ומובן מאליו.

זה לא לעשות חיים, או למצות את החיים ולהנות מהם, במובן המקובל.

לקח לי זמן ללמוד לחיות באמת, ואני עדיין לומדת. זה מזכיר לי משפטו של מורה לשיטת אלכסנדר שאמר לי פעם: "אנחנו כאן בשביל ללמוד, לא בשביל לעשות חיים".

כשפגשתי את המורה שלי לראשונה, הבנתי שכל חיי, השקעתי בהישרדות, ושלא ידעתי איך לחיות. ושעלי ללמוד זאת.

שלא יהיו אי הבנות: הייתי מאז ומתמיד אופטימית, בעלת רצון חזק להשיג ולהגשים את מה שהיה חשוב לי, בעלת יכולת להינות, לשמוח ולאהוב, וגם לעזור לאחרים, להבין אותם ולתמוך בהם.

יחד עם זאת, היה עלי להתמודד עם אתגרים רבים וקשים, כמו אבדן ואבל על מותו של בעל ראשון בגיל צעיר, גירושין מבעל שני, יצירת מערכת זוגית שלישית טובה וחזקה, ועוד...

אתגרים אלה היוו את חומר הגלם שהייתי צריכה לקבל כדי להתעלות מעל עצמי. קיבלתי אתגרים "גדולים מהחיים" כמסר שהחיים הינם הרבה יותר ממה שהם נראים. שהכאב, ה"מכות", הם בסופו של דבר ברכה, אם מתייחסים אליהם ממקום של תלמיד ולא ממקום קורבני, ושער דרכו ניתן להיפתח למימד פנימי אחר, מסתורי, בלתי נראה אך חי וקיים, מפתיע ומפעים בעומקו, עושרו ואינסופיותו.

מפגש ראשון עם מורה רוחני הוא אירוע גורלי, משנה חיים. לא הרגשתי זאת ממבט ראשון, הייתי עדיין אטומה מפני אנרגיה זו, אך די מהר הרגשתי שהוא פשוט חי, והוא הקרין זאת לכל עבר. תחושה זו של חיותו המדהימה רק העצימה את מה שהייתי מודעת לו במעורפל: שאני רוצה לחיות אחרת ממה שהיה עד עכשיו. תחושת החיות הזו חידדה את הכאב, העצב והריקנות הפנימית אותם חשתי עמוק בתוכי, יחד עם הכמיהה העמוקה למשהו שלא ידעתי מהו, ויחד עם זאת ידעתי שהוא קיים.

מאז פגישה גורלית זו ועד היום, חיי השתנו ללא היכר, יותר נכון לומר שאני השתנתי.

זה לא היה קל. כיום זה שונה: יש יותר מרחב פנימי, יותר גמישות ונזילות בתוכי, יותר שמחה שקטה. גם כשקשה, זה לא באמת קשה, זה פשוט אחרת. תודה לאל. גם כשיש פחד, זה שונה, זה אפשרי.

לחיות באמת, זה להסכים להרגיש הכל, לראות הכל. וזה דורש אומץ.

שהיופי והכיעור אצל הזולת הם גם אצלי. שהקנאה, הפחד והפחדנות, הכאב, הקטנות,החמדנות, המוגבלות, האנוכיות, הצביעות, הבורות, האנוכיות, שוכנים גם אצלי ולא רק "מחוצה לי". להסכים גם לכוח,ליופי,לעוצמה, שבתוכי ובתוך אחרים.
להעיז לנקוט עמדה ופעולה, ולעשות מעשה בהתאם לנדרש, להסתכן ולהיחשף באמצעות שקיפות מלאה לביקורת של אחרים, להסתכן בלאהוב.

כשאני מסכימה להרגיש ולראות, להרגיש ולטעום עד תום את טעמם המר והמתוק של ההחיים, של כל מה שיש, כפי שהוא ולא כפי שהייתי רוצה שיהיה, משהו בתוכי נפתח למימדים אותם לא ניתן לנחש. הבלתי ידוע הופך להיות יותר ויותר מושך ומסקרן, פחות ופחות מפחיד. 

זה מאפשר לקבל את השוני של האחר, השינויים של החיים, הראיה מתרחבת, מתעמקת.

החיים הופכים לפשוטים ושמחים יותר, גם כש"לא קל".

למעשה, "לא קל" הופך להיות מן מופע מרהיב, יפהפה, של עושר אינסופי, ססגוני ומרתק של סרטים, מצבים אנושיים ואחרים.

ואז לחיות באמת הופך לחגיגה

שמחת חיים, הטבע האמיתי שלי

שמחת חיים, זה להיות גל, גל של מים, הזורמים בחופשיות לאין שצריך, לכל נקיק פנוי וריק של חיים, המחכה להתמלא כדי להרוות את צמאונו. זהו גל חופשי, מפני שהוא גמיש ומסוגל להגיע לכל מקום הנקרא בדרכו. מצד שני, הוא אינו זורם לאן שהוא רוצה, אלא למקום המחכה לו, מכוון אותו ומחליט בשבילו, ולכן גל זה משוחרר מכל מתח או קונפליקט. הוא פשוט מתנועע, מתפתל, רוקד וזורם בהתאם למה שיש.

זו התחושה הראשונה, הראשונית, איתה אני מתעוררת בבוקר. אני ישנה, קיימת, נושמת. אזו זכות, אזה מזל!
אחר כך צפים ועולים הדברים האחרים: מחשבות, תמונות, זכרונות מאתמול, תוכניות להיום, למחר... נעים, פחות נעים, זרם בלתי פוסק של מחשבות ורגשות שהוא חלק מחוויתי כאדם חי.

בזמן האחרון, משהו בי מתחבר לזיכרון של תחושה ראשונית זו, הזכורה לי היטב בהיותי ילדה. תחושה של התחדשות, רעננות,התפעלות והתפעמות, ויחד עם זאת משהו מוצק, בעל נפח, ממשי, בטוח בקיומו.
במשך רוב חיי עד כה, הייתה בי מודעות כל שהיא לשמחה הזו, שאני חיה, ישנה וקיימת. גם בתקופות קשות, והיו לא מעט כאלה, כמו אצל כולם אני משערת, מצע בסיסי זה של הוויה לא עזב אותי.

כאשר התחלתי בחיפוש רוחני מודע ומכוון, לפני כ10 שנים, נעשיתי מודעת גם לפחד ששכן בתוכי, חבוי וקבור עמוק ב"קישקס" שלי, בקרביים. פחד שעצמתו המשתקת והממיתה לא הייתה ידועה לי. זו הייתה שכבה שחורה, סמיכה ודביקה, כמו ים  בתוכי, אותו עלי היה לחצות, בהדרכתו, עזרתו וברכתו של המורה הרוחני שלי. בזמן חציית הים החשוך הזה, שמחת החיים הטבעית שלי כמו נעלמה. היא פשוט כוסתה על -ידי ים הפחד והכאב הקשה מנשוא שהציף אותי ואף איים להטביע אותי.
היה עלי לחצות ים זה, שהוא גם שער, כדי לגעת ולהתחבר מחדש לשמחת החיים שהיא הבסיס להוויתי.

לא שאין רגעים מעצבנים, אפילו כאלה שהייתי מעדיפה לא לחוות, או מצבים מאתגרים בהם אני מגיבה ממקום של כעס וסירוב לקבל את הדברים כפי שהם.
ויש גם מחשבות בלתי נעימות על זקנה, על הרבה מאד דברים שלא יהיו יותר כמו יופי של נעורים, גוף צעיר וחטוב, ויתור על אשליות בכל זאת נעימות, הבנה של מגבלות, חלומות שלא יתגשמו...וכמובן המודעות הבלתי פוסקת שהכל יכול להיפסק בשניה, בכל עת, ושאין במה להאחז כי הכל בר חלוף.

ודווקא, בזכות כל זה, מהבהב לו ומאיר אור שמחת החיים. אור זה מחבר אותי למשהו שישנו כל הזמן ברקע, בלתי תלוי. יש במשהו הזה שקט, שלווה, חיים, הוא קבוע ואינו משתנה, מהווה משענת בטוחה ונגישה בכל עת, בכל מצב, וממנו הכל נוצר ואליו הכל חוזר. כל השאר, הוא נגזרת שלו.

זוגיות רגילה, זוגיות מודעת, המשך

יואב ואפרת, בשנות השלושים לחייהם, נשואים מזה 5 שנים, ללא ילדים. שניהם איטליגנטים, נאים, וקשורים מאד זה לזו. לשניהם תחומי עיסוק קרובים מעולם האמנות, ונושא ההגשמה העצמית, האישית והפנימית, בעוכריהם. בעייתם המשותפת: ליואב התפרצויות זעם קשות ונשנות, הרסניות בעוצמתם, המאיימות בכל פעם מחדש על הקשר ביניהם. כשזה קורה, זה יכול להמשך ימים ואפילו שבועות, וכל מה שנבנה נהרס, ואז צריך להתחיל את הכל מחדש. מצב זה משפיע גם על ההתפתחות המקצועית והאישית של שניהם, ביחד וכל אחד לחוד. זמן יקר מתבזבז על מריבות, כעסים, מתח, "ברוגזים"...
מאד לא פשוט וקל לטפל בהתפרצויות זעם, שהם בדרך כלל קצה קרחון של בעיה אישיותית רחבה ומורכבת. מתחת לסמפטום זה מסתתרת שורה ארוכה של קשיים רגשיים ודפוסי התנהגות מקובעים חוזרים ונישנים. בשורה התחתונה זה מצריך תהליך כואב וארוך של ויתור על עמדה פנימית  ילדותית של קטנות, איום וקורבנות מול העולם, של מגיע לי, של כולם נגדי ועוד ועוד. בנוסף, נוצרת סוג של התמכרות  להתפרצות הזעם, שכביכול משחררת  את האדם מתחושות פנימיות קשות אותם אינו מסוגל להכיל ולעדן, וכך מתקבע לו לו דפוס הרסני, המתחזק ומעצים את עצמו מחדש, על חשבון שליטה עצמית וויסות דחפים פנימיים. כך שקשה מאד לוותר על ההקלה שמרגישים בזמן ולאחר ההתפרצות, וקשה שבעתיים להרגיש ולהפגש עם מה שמסתתר מאחורי זה.
ראוי לציין כי יואב הבין זאת, והיה מודע להשלכות התנהגותו. הטיפול שיקף לו זאת באופן חד, בוטה ולא משתמע לשתי פנים. בזכות האמון שנוצר בתהליך הטיפולי, בזכות אהבתו לאשתו, חששו לאבד אותה, והבנתו כי חייו נהרסים בשל כך, החליט לטפל בבעיה בעזרתי ובעזרת אשתו. למרות הקושי העצום בהתמודדות עם זעמו של יואב, אפרת לא הייתה מוכנה להרים ידיים, ועשתה כל מה שביכולתה כדי לסייע. היא ידעה להעריך את צדדיו החיוביים של בעלה, ואהבה אותו.
דבר נוסך, אולי החשוב ביותר, היה הכמיהה של יואב לצמיחה והתפתחות רוחנית. במהלך הטיפול, נחשף לרובד הזה, ולרצון העמוק שלו להפתח ולהתחבר למהות הפנימית האותנטית שלו. התפרצויות הזעם היוו מחסום רציני לכך, והוא התבייש לגלות עד כמה הוא יכול להיות "קטן", חסר כבוד עצמי ומאבד צלם אנוש, כשהזעם משתלט עליו. גם אצל אפרת, קיימת היתה כמיהה דומה, אשר עזרה לה לא להתייאש ולתת סיכוי לטיפול , לשניהם ולכל אחד לחוד.
אין עדיין סוף לסיפור זה, אך הוא יפה ומרתק, הולך וממשיך את דרכו לכיוון הנכון. לשחקנים הראשיים בסיפור, יואב ואפרת, יש כמה תכונות המאפשרות אותו: יושר פנימי, אומץ, יכולת ראיה רחבה ושאיפה להתפתחות  והתרחבות אמיתית.