שמחת חיים, זה להיות גל, גל של מים, הזורמים בחופשיות לאין שצריך, לכל נקיק פנוי וריק של חיים, המחכה להתמלא כדי להרוות את צמאונו. זהו גל חופשי, מפני שהוא גמיש ומסוגל להגיע לכל מקום הנקרא בדרכו. מצד שני, הוא אינו זורם לאן שהוא רוצה, אלא למקום המחכה לו, מכוון אותו ומחליט בשבילו, ולכן גל זה משוחרר מכל מתח או קונפליקט. הוא פשוט מתנועע, מתפתל, רוקד וזורם בהתאם למה שיש.
זו התחושה הראשונה, הראשונית, איתה אני מתעוררת בבוקר. אני ישנה, קיימת, נושמת. אזו זכות, אזה מזל!
אחר כך צפים ועולים הדברים האחרים: מחשבות, תמונות, זכרונות מאתמול, תוכניות להיום, למחר... נעים, פחות נעים, זרם בלתי פוסק של מחשבות ורגשות שהוא חלק מחוויתי כאדם חי.
בזמן האחרון, משהו בי מתחבר לזיכרון של תחושה ראשונית זו, הזכורה לי היטב בהיותי ילדה. תחושה של התחדשות, רעננות,התפעלות והתפעמות, ויחד עם זאת משהו מוצק, בעל נפח, ממשי, בטוח בקיומו.
במשך רוב חיי עד כה, הייתה בי מודעות כל שהיא לשמחה הזו, שאני חיה, ישנה וקיימת. גם בתקופות קשות, והיו לא מעט כאלה, כמו אצל כולם אני משערת, מצע בסיסי זה של הוויה לא עזב אותי.
כאשר התחלתי בחיפוש רוחני מודע ומכוון, לפני כ10 שנים, נעשיתי מודעת גם לפחד ששכן בתוכי, חבוי וקבור עמוק ב"קישקס" שלי, בקרביים. פחד שעצמתו המשתקת והממיתה לא הייתה ידועה לי. זו הייתה שכבה שחורה, סמיכה ודביקה, כמו ים בתוכי, אותו עלי היה לחצות, בהדרכתו, עזרתו וברכתו של המורה הרוחני שלי. בזמן חציית הים החשוך הזה, שמחת החיים הטבעית שלי כמו נעלמה. היא פשוט כוסתה על -ידי ים הפחד והכאב הקשה מנשוא שהציף אותי ואף איים להטביע אותי.
היה עלי לחצות ים זה, שהוא גם שער, כדי לגעת ולהתחבר מחדש לשמחת החיים שהיא הבסיס להוויתי.
לא שאין רגעים מעצבנים, אפילו כאלה שהייתי מעדיפה לא לחוות, או מצבים מאתגרים בהם אני מגיבה ממקום של כעס וסירוב לקבל את הדברים כפי שהם.
ויש גם מחשבות בלתי נעימות על זקנה, על הרבה מאד דברים שלא יהיו יותר כמו יופי של נעורים, גוף צעיר וחטוב, ויתור על אשליות בכל זאת נעימות, הבנה של מגבלות, חלומות שלא יתגשמו...וכמובן המודעות הבלתי פוסקת שהכל יכול להיפסק בשניה, בכל עת, ושאין במה להאחז כי הכל בר חלוף.
ודווקא, בזכות כל זה, מהבהב לו ומאיר אור שמחת החיים. אור זה מחבר אותי למשהו שישנו כל הזמן ברקע, בלתי תלוי. יש במשהו הזה שקט, שלווה, חיים, הוא קבוע ואינו משתנה, מהווה משענת בטוחה ונגישה בכל עת, בכל מצב, וממנו הכל נוצר ואליו הכל חוזר. כל השאר, הוא נגזרת שלו.
זו התחושה הראשונה, הראשונית, איתה אני מתעוררת בבוקר. אני ישנה, קיימת, נושמת. אזו זכות, אזה מזל!
אחר כך צפים ועולים הדברים האחרים: מחשבות, תמונות, זכרונות מאתמול, תוכניות להיום, למחר... נעים, פחות נעים, זרם בלתי פוסק של מחשבות ורגשות שהוא חלק מחוויתי כאדם חי.
בזמן האחרון, משהו בי מתחבר לזיכרון של תחושה ראשונית זו, הזכורה לי היטב בהיותי ילדה. תחושה של התחדשות, רעננות,התפעלות והתפעמות, ויחד עם זאת משהו מוצק, בעל נפח, ממשי, בטוח בקיומו.
במשך רוב חיי עד כה, הייתה בי מודעות כל שהיא לשמחה הזו, שאני חיה, ישנה וקיימת. גם בתקופות קשות, והיו לא מעט כאלה, כמו אצל כולם אני משערת, מצע בסיסי זה של הוויה לא עזב אותי.
כאשר התחלתי בחיפוש רוחני מודע ומכוון, לפני כ10 שנים, נעשיתי מודעת גם לפחד ששכן בתוכי, חבוי וקבור עמוק ב"קישקס" שלי, בקרביים. פחד שעצמתו המשתקת והממיתה לא הייתה ידועה לי. זו הייתה שכבה שחורה, סמיכה ודביקה, כמו ים בתוכי, אותו עלי היה לחצות, בהדרכתו, עזרתו וברכתו של המורה הרוחני שלי. בזמן חציית הים החשוך הזה, שמחת החיים הטבעית שלי כמו נעלמה. היא פשוט כוסתה על -ידי ים הפחד והכאב הקשה מנשוא שהציף אותי ואף איים להטביע אותי.
היה עלי לחצות ים זה, שהוא גם שער, כדי לגעת ולהתחבר מחדש לשמחת החיים שהיא הבסיס להוויתי.
לא שאין רגעים מעצבנים, אפילו כאלה שהייתי מעדיפה לא לחוות, או מצבים מאתגרים בהם אני מגיבה ממקום של כעס וסירוב לקבל את הדברים כפי שהם.
ויש גם מחשבות בלתי נעימות על זקנה, על הרבה מאד דברים שלא יהיו יותר כמו יופי של נעורים, גוף צעיר וחטוב, ויתור על אשליות בכל זאת נעימות, הבנה של מגבלות, חלומות שלא יתגשמו...וכמובן המודעות הבלתי פוסקת שהכל יכול להיפסק בשניה, בכל עת, ושאין במה להאחז כי הכל בר חלוף.
ודווקא, בזכות כל זה, מהבהב לו ומאיר אור שמחת החיים. אור זה מחבר אותי למשהו שישנו כל הזמן ברקע, בלתי תלוי. יש במשהו הזה שקט, שלווה, חיים, הוא קבוע ואינו משתנה, מהווה משענת בטוחה ונגישה בכל עת, בכל מצב, וממנו הכל נוצר ואליו הכל חוזר. כל השאר, הוא נגזרת שלו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה