נושא זה הינו כאוב ובעייתי, מפני שהוא מתייחס לתופעה רחבת היקף, הנוגעת בכל תחומי החיים האנושיים.
לעתים קרובות, האופן בו אדם מתייחס לעצמו עשוי להיות אלים ואכזרי, למשל כשהוא "יורד" על עצמו, שופט את עצמו וכד',
ולמעשה הוא יכול להפוך לאויב הכי גדול של עצמו...
מי לא מכיר(ה) את המתעלל הפנימי שלו, שדואג לשמור על כך שלא יהיה מאושר?..
קודם כל, אני רוצה להתייחס לנושא האלימות כלפי נשים:
תופעת האלימות נגד נשים, הכוללת בתוכה אלימות מילולית או מילים הורגות, אינה מקבלת את המקום הראוי לא רק בשיח הציבורי, אלא גם בתוך השיח המשפחתי והאישי פנימי של האישה בינה לבין עצמה
ישנה תמימות דעים על כך שנשים סבלו בעבר וממשיכות לסבול מדיכוי ורדיפה נוראים, גם בחברות "מפותחות".
כיום התופעה המזוויעה הזו נמשכת באזורים נרחבים באפריקה השחורה, בה מאות אלפי נשים מוכות, נאנסות ונרצחות בשיטתיות, או בשכבות גדולות של העולם המוסלמי, בו נשים הן עדיין רכושו וקניינו של הגבר, ונרצחות על מזבח "כבוד" המשפחה.
בעולם ה"נאור" יותר, היחס המדכא והאלימות כלפי האישה הינם סמויים ונוטפים ריח של שיפוטיות, יחס לא שוויוני,ולעתים לא מכבד ולא הוגן.
אישה משוחררת מינית עדיין נחשבת לזולה ומופקרת בחוגים נרחבים, שלא לדבר על תופעת עבדות של נשים באמצעות זנות.
הזנות הינה כיום בעולם המערבי, אחד מאמצעי הדיכוי האכזריים והמרושעים ביותר כלפי נשים, דווקא בשל האלימות הסמויה והצבועה שבה, כאילו שנשים העוסקות בזנות עושות זאת אך ורק "מבחירה חופשית".
לעניות דעתי, הדבר הקשה ביותר הינו שיתוף פעולתה של האישה עצמה בדיכוי שלה.
וזאת כתוצאה של אלפי שנים של חינוך וסוציאליזציה פטריארכאליים, אשר עצבו את התודעה הנשית.
שנים כה רבות של יחס כוחני, רדיפה, אונס ורצח, יצרו בסופו של דבר דימוי עצמי קורבני בתודעה הנשית הקולקטיבית.
התנועה לשחרור האישה קמה כניסיון לשנות מצב זה.
התנועה אכן הצליחה לעורר את תודעתם של גברים ונשים כאחד לנושא ולבעיה, וגם להביא לשיפור ניכר בזכויותיהן החוקיות של נשים בתחומים שונים, וכמו כן גם בתנאים ואורך חייהן.
השגיאה הייתה ברצון לחקות גברים ולהיות "חזקות" כמוהם. אל נשכח את "קינאת הפין" שפרויד הכניס בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו.
קנאה הייתה בוודאי, ועדיין קיימת, בעליונותו (עם ובלי מרכאות) הכלכלית, החברתית והמינית של הגבר, בכך שהוא מרשה לעצמו להיות אנוכי ולדאוג לעצמו, לכבוש נשים מבלי להתחייב לקשר, או להחליף בת זוג מבוגרת בצעירה וכד'.
בעיני נשים רבות, הגבר נחשב לבעל סיכויים רבים יותר להתחתן מחדש, או ליצור קשר עם יותר נשים מאשר ההפך.
נכון שכיום ישנן יותר ויותר נשים עצמאיות, חזקות ובטוחות בעצמן ובמיניותן, ושגם לוקחות להן מאהב צעיר מהן.
יחד עם זאת, ניסיוני הטיפולי מראה לי כל פעם מחדש שגם כיום נשים אינן מעריכות את עצמן כראוי ומתחרות עם גברים בטריטוריה הגברית, במקום לחזק את עצמן מתוך הנשיות שלהן.
אשר מעריכות את עצמן אך ורק על פי השגיהן החיצוניים.
אשר מרגישות אשמות כשהן לא "עושות" משהו.
פעמים רבות מדי פגשתי נשים יפות, חכמות ומוצלחות שאינן יודעות מאומה על עוצמתן וכוחן הנשי. שמרגישות שללא גבר הן אינן שוות, נכשלו.
אפילו אינן קיימות!
או שחיות בחרדה מתמדת מפני נטישה, ואז מתפשרות על דברים רבים כדי לשמור על הקשר הזוגי.
וזאת מפני שהאישה משליכה את כוחה החוצה אל הגבר ומפקידה בידיו את כוחה שלה ומכאן ניתן להבין שאישה מסוגלת לספוג, לסבול ולבלוע צפרדעים רבים מגברים, כי הרי הכוח שלה מושלך כלפיהם, מופקד אצלם, והיא גם אינה תמיד יודעת אפה הגבול בין התנהגות "גברית" לבין התנהגות אלימה ואו אינפנטילית, ובכך מרשה לו את מה שאינה מרשה לעצמה.
לעתים קרובות, האופן בו אדם מתייחס לעצמו עשוי להיות אלים ואכזרי, למשל כשהוא "יורד" על עצמו, שופט את עצמו וכד',
ולמעשה הוא יכול להפוך לאויב הכי גדול של עצמו...
מי לא מכיר(ה) את המתעלל הפנימי שלו, שדואג לשמור על כך שלא יהיה מאושר?..
קודם כל, אני רוצה להתייחס לנושא האלימות כלפי נשים:
תופעת האלימות נגד נשים, הכוללת בתוכה אלימות מילולית או מילים הורגות, אינה מקבלת את המקום הראוי לא רק בשיח הציבורי, אלא גם בתוך השיח המשפחתי והאישי פנימי של האישה בינה לבין עצמה
ישנה תמימות דעים על כך שנשים סבלו בעבר וממשיכות לסבול מדיכוי ורדיפה נוראים, גם בחברות "מפותחות".
כיום התופעה המזוויעה הזו נמשכת באזורים נרחבים באפריקה השחורה, בה מאות אלפי נשים מוכות, נאנסות ונרצחות בשיטתיות, או בשכבות גדולות של העולם המוסלמי, בו נשים הן עדיין רכושו וקניינו של הגבר, ונרצחות על מזבח "כבוד" המשפחה.
בעולם ה"נאור" יותר, היחס המדכא והאלימות כלפי האישה הינם סמויים ונוטפים ריח של שיפוטיות, יחס לא שוויוני,ולעתים לא מכבד ולא הוגן.
אישה משוחררת מינית עדיין נחשבת לזולה ומופקרת בחוגים נרחבים, שלא לדבר על תופעת עבדות של נשים באמצעות זנות.
הזנות הינה כיום בעולם המערבי, אחד מאמצעי הדיכוי האכזריים והמרושעים ביותר כלפי נשים, דווקא בשל האלימות הסמויה והצבועה שבה, כאילו שנשים העוסקות בזנות עושות זאת אך ורק "מבחירה חופשית".
לעניות דעתי, הדבר הקשה ביותר הינו שיתוף פעולתה של האישה עצמה בדיכוי שלה.
וזאת כתוצאה של אלפי שנים של חינוך וסוציאליזציה פטריארכאליים, אשר עצבו את התודעה הנשית.
שנים כה רבות של יחס כוחני, רדיפה, אונס ורצח, יצרו בסופו של דבר דימוי עצמי קורבני בתודעה הנשית הקולקטיבית.
התנועה לשחרור האישה קמה כניסיון לשנות מצב זה.
התנועה אכן הצליחה לעורר את תודעתם של גברים ונשים כאחד לנושא ולבעיה, וגם להביא לשיפור ניכר בזכויותיהן החוקיות של נשים בתחומים שונים, וכמו כן גם בתנאים ואורך חייהן.
השגיאה הייתה ברצון לחקות גברים ולהיות "חזקות" כמוהם. אל נשכח את "קינאת הפין" שפרויד הכניס בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו.
קנאה הייתה בוודאי, ועדיין קיימת, בעליונותו (עם ובלי מרכאות) הכלכלית, החברתית והמינית של הגבר, בכך שהוא מרשה לעצמו להיות אנוכי ולדאוג לעצמו, לכבוש נשים מבלי להתחייב לקשר, או להחליף בת זוג מבוגרת בצעירה וכד'.
בעיני נשים רבות, הגבר נחשב לבעל סיכויים רבים יותר להתחתן מחדש, או ליצור קשר עם יותר נשים מאשר ההפך.
נכון שכיום ישנן יותר ויותר נשים עצמאיות, חזקות ובטוחות בעצמן ובמיניותן, ושגם לוקחות להן מאהב צעיר מהן.
יחד עם זאת, ניסיוני הטיפולי מראה לי כל פעם מחדש שגם כיום נשים אינן מעריכות את עצמן כראוי ומתחרות עם גברים בטריטוריה הגברית, במקום לחזק את עצמן מתוך הנשיות שלהן.
אשר מעריכות את עצמן אך ורק על פי השגיהן החיצוניים.
אשר מרגישות אשמות כשהן לא "עושות" משהו.
פעמים רבות מדי פגשתי נשים יפות, חכמות ומוצלחות שאינן יודעות מאומה על עוצמתן וכוחן הנשי. שמרגישות שללא גבר הן אינן שוות, נכשלו.
אפילו אינן קיימות!
או שחיות בחרדה מתמדת מפני נטישה, ואז מתפשרות על דברים רבים כדי לשמור על הקשר הזוגי.
וזאת מפני שהאישה משליכה את כוחה החוצה אל הגבר ומפקידה בידיו את כוחה שלה ומכאן ניתן להבין שאישה מסוגלת לספוג, לסבול ולבלוע צפרדעים רבים מגברים, כי הרי הכוח שלה מושלך כלפיהם, מופקד אצלם, והיא גם אינה תמיד יודעת אפה הגבול בין התנהגות "גברית" לבין התנהגות אלימה ואו אינפנטילית, ובכך מרשה לו את מה שאינה מרשה לעצמה.
רשומות
