יואב ואפרת, בשנות השלושים לחייהם, נשואים מזה 5 שנים, ללא ילדים. שניהם איטליגנטים, נאים, וקשורים מאד זה לזו. לשניהם תחומי עיסוק קרובים מעולם האמנות, ונושא ההגשמה העצמית, האישית והפנימית, בעוכריהם. בעייתם המשותפת: ליואב התפרצויות זעם קשות ונשנות, הרסניות בעוצמתם, המאיימות בכל פעם מחדש על הקשר ביניהם. כשזה קורה, זה יכול להמשך ימים ואפילו שבועות, וכל מה שנבנה נהרס, ואז צריך להתחיל את הכל מחדש. מצב זה משפיע גם על ההתפתחות המקצועית והאישית של שניהם, ביחד וכל אחד לחוד. זמן יקר מתבזבז על מריבות, כעסים, מתח, "ברוגזים"...
מאד לא פשוט וקל לטפל בהתפרצויות זעם, שהם בדרך כלל קצה קרחון של בעיה אישיותית רחבה ומורכבת. מתחת לסמפטום זה מסתתרת שורה ארוכה של קשיים רגשיים ודפוסי התנהגות מקובעים חוזרים ונישנים. בשורה התחתונה זה מצריך תהליך כואב וארוך של ויתור על עמדה פנימית ילדותית של קטנות, איום וקורבנות מול העולם, של מגיע לי, של כולם נגדי ועוד ועוד. בנוסף, נוצרת סוג של התמכרות להתפרצות הזעם, שכביכול משחררת את האדם מתחושות פנימיות קשות אותם אינו מסוגל להכיל ולעדן, וכך מתקבע לו לו דפוס הרסני, המתחזק ומעצים את עצמו מחדש, על חשבון שליטה עצמית וויסות דחפים פנימיים. כך שקשה מאד לוותר על ההקלה שמרגישים בזמן ולאחר ההתפרצות, וקשה שבעתיים להרגיש ולהפגש עם מה שמסתתר מאחורי זה.
ראוי לציין כי יואב הבין זאת, והיה מודע להשלכות התנהגותו. הטיפול שיקף לו זאת באופן חד, בוטה ולא משתמע לשתי פנים. בזכות האמון שנוצר בתהליך הטיפולי, בזכות אהבתו לאשתו, חששו לאבד אותה, והבנתו כי חייו נהרסים בשל כך, החליט לטפל בבעיה בעזרתי ובעזרת אשתו. למרות הקושי העצום בהתמודדות עם זעמו של יואב, אפרת לא הייתה מוכנה להרים ידיים, ועשתה כל מה שביכולתה כדי לסייע. היא ידעה להעריך את צדדיו החיוביים של בעלה, ואהבה אותו.
דבר נוסך, אולי החשוב ביותר, היה הכמיהה של יואב לצמיחה והתפתחות רוחנית. במהלך הטיפול, נחשף לרובד הזה, ולרצון העמוק שלו להפתח ולהתחבר למהות הפנימית האותנטית שלו. התפרצויות הזעם היוו מחסום רציני לכך, והוא התבייש לגלות עד כמה הוא יכול להיות "קטן", חסר כבוד עצמי ומאבד צלם אנוש, כשהזעם משתלט עליו. גם אצל אפרת, קיימת היתה כמיהה דומה, אשר עזרה לה לא להתייאש ולתת סיכוי לטיפול , לשניהם ולכל אחד לחוד.
אין עדיין סוף לסיפור זה, אך הוא יפה ומרתק, הולך וממשיך את דרכו לכיוון הנכון. לשחקנים הראשיים בסיפור, יואב ואפרת, יש כמה תכונות המאפשרות אותו: יושר פנימי, אומץ, יכולת ראיה רחבה ושאיפה להתפתחות והתרחבות אמיתית.
מאד לא פשוט וקל לטפל בהתפרצויות זעם, שהם בדרך כלל קצה קרחון של בעיה אישיותית רחבה ומורכבת. מתחת לסמפטום זה מסתתרת שורה ארוכה של קשיים רגשיים ודפוסי התנהגות מקובעים חוזרים ונישנים. בשורה התחתונה זה מצריך תהליך כואב וארוך של ויתור על עמדה פנימית ילדותית של קטנות, איום וקורבנות מול העולם, של מגיע לי, של כולם נגדי ועוד ועוד. בנוסף, נוצרת סוג של התמכרות להתפרצות הזעם, שכביכול משחררת את האדם מתחושות פנימיות קשות אותם אינו מסוגל להכיל ולעדן, וכך מתקבע לו לו דפוס הרסני, המתחזק ומעצים את עצמו מחדש, על חשבון שליטה עצמית וויסות דחפים פנימיים. כך שקשה מאד לוותר על ההקלה שמרגישים בזמן ולאחר ההתפרצות, וקשה שבעתיים להרגיש ולהפגש עם מה שמסתתר מאחורי זה.
ראוי לציין כי יואב הבין זאת, והיה מודע להשלכות התנהגותו. הטיפול שיקף לו זאת באופן חד, בוטה ולא משתמע לשתי פנים. בזכות האמון שנוצר בתהליך הטיפולי, בזכות אהבתו לאשתו, חששו לאבד אותה, והבנתו כי חייו נהרסים בשל כך, החליט לטפל בבעיה בעזרתי ובעזרת אשתו. למרות הקושי העצום בהתמודדות עם זעמו של יואב, אפרת לא הייתה מוכנה להרים ידיים, ועשתה כל מה שביכולתה כדי לסייע. היא ידעה להעריך את צדדיו החיוביים של בעלה, ואהבה אותו.
דבר נוסך, אולי החשוב ביותר, היה הכמיהה של יואב לצמיחה והתפתחות רוחנית. במהלך הטיפול, נחשף לרובד הזה, ולרצון העמוק שלו להפתח ולהתחבר למהות הפנימית האותנטית שלו. התפרצויות הזעם היוו מחסום רציני לכך, והוא התבייש לגלות עד כמה הוא יכול להיות "קטן", חסר כבוד עצמי ומאבד צלם אנוש, כשהזעם משתלט עליו. גם אצל אפרת, קיימת היתה כמיהה דומה, אשר עזרה לה לא להתייאש ולתת סיכוי לטיפול , לשניהם ולכל אחד לחוד.
אין עדיין סוף לסיפור זה, אך הוא יפה ומרתק, הולך וממשיך את דרכו לכיוון הנכון. לשחקנים הראשיים בסיפור, יואב ואפרת, יש כמה תכונות המאפשרות אותו: יושר פנימי, אומץ, יכולת ראיה רחבה ושאיפה להתפתחות והתרחבות אמיתית.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה