המורה שלי, הגורו שלי, ארנו דז'ארדן, עזב את גופו, כפי שנהוג לכנות זאת בהודו, ב20 לאוגוסט 2011, כלומר לפני שלושה וחצי חודשים. חודשיים לפני כן חגג את יום הולדתו ה86.
אני תלמידתו של ארנו ומחויבת לתורתו ולדרכו מזה 10 שנים. שמעתי וקראתי על כך שמותו של מורה רוחני הינו ארוע מכוננן בחייו של התלמיד, ושל הסנגה כולה, רק לא ידעתי עד כמה.
נוכחתי לדעת עד כמה הדבר נכון, כשנודע לי על פטירתו של ארנו. הוא עצמו הכין אותנו היטב לכך, בתהליך עוצמתי ומואץ בשנים האחרונות. על אף היותו בסך הכל בריא ובכושר טוב, החדיר בנו את הידיעה והמשמעות של מותו האפשרי בכל עת, ועשה זאת כפי שעשה כל דבר אחר: מהמקום החופשי והמואר שלו, עם סבלנות אינסופית, אהבה אינסופית, חמלה אינסופית, תשומת לב ונתינה אינסופיות. הכין אותנו ואת כל האשרם לתקופה של "אחרי ארנו", כמו הורה קשוב הרואה לנגד עיניו קודם כל את טובתם ועתידם של ילדיו ובני ביתו לפני טובתו שלו.
מותו, יותר נכון לומר, עזיבתו הפיזית של ארנו, הותירה אותי תחילה עם רגשות מעורבים של עצב ואובדן, לצד תחושה חזקה ויודעת שהוא לא מת אלא פשוט ממשיך לחיות, רק אחרת.
הכרה זו הכתה בי כמו ברק. מן ביטחון כזה, ברור ואיתן. עצב הקשור לאבדן של אדם יקר מלווה, לפי נסיוני האישי, בכאב חד ובכיווץ פנימי קשים מנשוא, ולא היה כך הדבר. האדם שהוא חשוב לי, יקר לי מכל, כי הוא מופקד על שלום נשמתי יותר מכל יצור חי אחר, הלך לעולמו, ואני הרגשתי התרחבות פנימית ומלאות. העצב והאבדן עלו מתוך המלאות הזאת, שהציפה אותי והרחיבה את פנימיותי עד כדי פליאה. זו הייתה בשבילי ההוכחה על קיומו האמיתי, מעל לכל ספק, של הקשר הרוחני ביני לבין המורה שלי.
נכנסתי למצב מדיטטיבי ושקט של דקות ארוכות, אולי שעות, איבדתי את תחושת הזמן.
בנוסף, חשתי שאנרגיה של חום, שקט ושלווה חודרת דרך כל חלקי גופי, וידעתי שארנו לא עזב, רק גופו מת, הוויתו ממשיכה לחיות לנצח, דרכי, ודרך אחרים, ובכלל. מאוחר יותר שמעתי מתלמידים אחרים תיאור פחות או יותר דומה.
האבל והעצב היה החלק הגשמי שבי, שמזוהה עם הקיום הפיזי ונקשר לקיום הפיזי הצורני של המורה. החלק העמוק יותר, השייך למהות הפנימית הריקה והאינסופית, ידע והרגיש היטב את נצחיות החיים, שממשיכים להתקיים מעבר למוות של הגוף. חלק זה היה שקט, שליו ומלא, ללא שום פחד, יודע ובטוח.
ואז ידעתי שהמוות אינו באמת קיים, שרק הגוף מתכלה. אם כך הרגשתי והבנתי שארנו ממשיך לחיות, זה כנראה כך לגבי עצמי ולגבי אחרים, רק שאנחנו לא יודעים זאת. הבנה זו עוד יותר חיזקה ומחזקת אותי להמשיך בדרך הזו, כדי לגלות את האוצר הזה החבוי בתוכי, לפני שגופי ימות. נראה לי שאלה גם הבנתם ורצונם של תלמידים אחרים.
וזאת הייתה הברכה והמתנה הראשונה שקיבלתי עם דבר ידיעת מותו של הגורו שלי.
לאחר מכן הבנתי ונוכחתי לדעת שקיבלתי ברכות ומתנות רבות נוספות, אותן אני לומדת להבין ובהן אני נעזרת.
אני תלמידתו של ארנו ומחויבת לתורתו ולדרכו מזה 10 שנים. שמעתי וקראתי על כך שמותו של מורה רוחני הינו ארוע מכוננן בחייו של התלמיד, ושל הסנגה כולה, רק לא ידעתי עד כמה.
נוכחתי לדעת עד כמה הדבר נכון, כשנודע לי על פטירתו של ארנו. הוא עצמו הכין אותנו היטב לכך, בתהליך עוצמתי ומואץ בשנים האחרונות. על אף היותו בסך הכל בריא ובכושר טוב, החדיר בנו את הידיעה והמשמעות של מותו האפשרי בכל עת, ועשה זאת כפי שעשה כל דבר אחר: מהמקום החופשי והמואר שלו, עם סבלנות אינסופית, אהבה אינסופית, חמלה אינסופית, תשומת לב ונתינה אינסופיות. הכין אותנו ואת כל האשרם לתקופה של "אחרי ארנו", כמו הורה קשוב הרואה לנגד עיניו קודם כל את טובתם ועתידם של ילדיו ובני ביתו לפני טובתו שלו.
מותו, יותר נכון לומר, עזיבתו הפיזית של ארנו, הותירה אותי תחילה עם רגשות מעורבים של עצב ואובדן, לצד תחושה חזקה ויודעת שהוא לא מת אלא פשוט ממשיך לחיות, רק אחרת.
הכרה זו הכתה בי כמו ברק. מן ביטחון כזה, ברור ואיתן. עצב הקשור לאבדן של אדם יקר מלווה, לפי נסיוני האישי, בכאב חד ובכיווץ פנימי קשים מנשוא, ולא היה כך הדבר. האדם שהוא חשוב לי, יקר לי מכל, כי הוא מופקד על שלום נשמתי יותר מכל יצור חי אחר, הלך לעולמו, ואני הרגשתי התרחבות פנימית ומלאות. העצב והאבדן עלו מתוך המלאות הזאת, שהציפה אותי והרחיבה את פנימיותי עד כדי פליאה. זו הייתה בשבילי ההוכחה על קיומו האמיתי, מעל לכל ספק, של הקשר הרוחני ביני לבין המורה שלי.
נכנסתי למצב מדיטטיבי ושקט של דקות ארוכות, אולי שעות, איבדתי את תחושת הזמן.
בנוסף, חשתי שאנרגיה של חום, שקט ושלווה חודרת דרך כל חלקי גופי, וידעתי שארנו לא עזב, רק גופו מת, הוויתו ממשיכה לחיות לנצח, דרכי, ודרך אחרים, ובכלל. מאוחר יותר שמעתי מתלמידים אחרים תיאור פחות או יותר דומה.
האבל והעצב היה החלק הגשמי שבי, שמזוהה עם הקיום הפיזי ונקשר לקיום הפיזי הצורני של המורה. החלק העמוק יותר, השייך למהות הפנימית הריקה והאינסופית, ידע והרגיש היטב את נצחיות החיים, שממשיכים להתקיים מעבר למוות של הגוף. חלק זה היה שקט, שליו ומלא, ללא שום פחד, יודע ובטוח.
ואז ידעתי שהמוות אינו באמת קיים, שרק הגוף מתכלה. אם כך הרגשתי והבנתי שארנו ממשיך לחיות, זה כנראה כך לגבי עצמי ולגבי אחרים, רק שאנחנו לא יודעים זאת. הבנה זו עוד יותר חיזקה ומחזקת אותי להמשיך בדרך הזו, כדי לגלות את האוצר הזה החבוי בתוכי, לפני שגופי ימות. נראה לי שאלה גם הבנתם ורצונם של תלמידים אחרים.
וזאת הייתה הברכה והמתנה הראשונה שקיבלתי עם דבר ידיעת מותו של הגורו שלי.
לאחר מכן הבנתי ונוכחתי לדעת שקיבלתי ברכות ומתנות רבות נוספות, אותן אני לומדת להבין ובהן אני נעזרת.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה