משמעותו של משפט זה הינה חדשה לגמרי עבורי. יותר נכון לומר "יראת אלוהים".
בתחילת צעידתי בדרך הרוחנית, במהלך תהליך התמסרות והתחייבות למורה ולדרך, התגלו בתוכי פחדים רבים שלא הייתי מודעת לעוצמתם ולהשפעתם עלי: פחד מהכחדה,ממות אלים, מפרידה, מנטישה, מאסונות, מסבל,ועוד.
כיום, כ8 שנים אחרי, אני מגלה שהפחד האמיתי שלי הוא להיות באמת גדולה ואינסופית.
אני פוגשת את הפחד מהגדלות הזו, הבלתי ניתנת לתיאור, אפשר רק להרגיש אותה.
הגדלות הזו מכילה את הכל, את כל העולמות, את כל התכונות, את כל מה שניתן לדמיין ופי אין סוף יותר מכך, וזה מפחיד!..
זה מפחיד כי זה כל כך ענק שזה מרגיש שאין יכולת להכיל את כל זה, שהוא בכל זאת בתוכי. אז מה לעשות עם כל זה, איך להשתמש בו, איך לנווט בתוכו?
מי שמפחד באמת, זה האני הקטן שלי, האגו, האמונה הקטנה שלי שאני מישהו בפני עצמי, נפרד מכל השאר.
האני הקטן הזה מת מפחד מפני האני הענק והאינסופי הזה. האני הקטן שלי מרגיש מאוים, ובצדק, בעצם קיומו.
העוצמה האדירה הזו מחייבת אני או אגו חזק, יציב, רחב ומובנה, שהתנסה במלאות של החוויה האנושית. אגו שמצד אחד התרחב ומסוגל להכיל יותר ויותר ואיבד מהאנוכיות שלו, ובאותה מידה ובאופן פרדוקסלי איבד מ"נפיחותו" ומוכן להתמזג עם הגדלות האינסופית הזו.
במפגש עם האלוהי שבתוכי, מתעורר הפחד ממנו. צריך המון חוסן וניקיון פנימיים כדי להכיל את עוצמת התדר הזה, האהבה האינסופית, ותחושת האחריות הבלעדית שלי להכל. במקום הזה, יש חופש מוחלט, ללא גבולות, יכולת מוחלטת, ללא גבולות, ידיעה מוחלטת, ללא ידיעה, אין כלום שבתוכו יש הכל, וכל זה נורא מפחיד!
ויחד עם זאת, הערגה למקום הזה, הצמא, הגעגוע לאלוהי שבתוכי הולכים ונעשים יותר ויותר חזקים, וכל פעם שאני פוגשת אותו, משהו בי מתרגל אליו יותר ויותר, הגוף שלי עומד קצת יותר בשוק של התדר הזה.
למעשה, אני פוחדת מהדבר שאותו אני רוצה להרגיש הכי בעולם, ואני מחכה לחסדו, שמחכה לי כל הזמן בסבלנות, בהאהבה, עד שאהיה מוכנה לגמרי, באמת. לאלוהי שבתוכי יש סבלנות ואהבה איסופיים, הוא תמיד איתי ובתוכי, רק עוורוני,קטנותי, הפחד שלי,הרצון שלי להיות עדיין מישהו, מונעים ממני להרגיש אותו.
וכשלרגעים העיוורון מוסר, הוא מראה לי, באופנים שונים ובלתי צפוים, ובחסדו, את נוכחותו הנצחית.
עלי להיות ראויה לך, כדי להיות מוכנה להרגיש את תפארתך וגדולתך הבלתי ניתנת לתיאור.
עלי להתרוקן ולהתקלף מכל כיסויי היומרה והיוהרה שלי, המכסים את הוויתך, את אהבתך ואת טוהרך.
להיות ריקה, ללא איפיון כל שהוא, כדי לקבל אותך ולהתמלא בך.
ויש לך סבלנות, כמה סבלנות, כמה עדנה ואהבה!
בתחילת צעידתי בדרך הרוחנית, במהלך תהליך התמסרות והתחייבות למורה ולדרך, התגלו בתוכי פחדים רבים שלא הייתי מודעת לעוצמתם ולהשפעתם עלי: פחד מהכחדה,ממות אלים, מפרידה, מנטישה, מאסונות, מסבל,ועוד.
כיום, כ8 שנים אחרי, אני מגלה שהפחד האמיתי שלי הוא להיות באמת גדולה ואינסופית.
אני פוגשת את הפחד מהגדלות הזו, הבלתי ניתנת לתיאור, אפשר רק להרגיש אותה.
הגדלות הזו מכילה את הכל, את כל העולמות, את כל התכונות, את כל מה שניתן לדמיין ופי אין סוף יותר מכך, וזה מפחיד!..
זה מפחיד כי זה כל כך ענק שזה מרגיש שאין יכולת להכיל את כל זה, שהוא בכל זאת בתוכי. אז מה לעשות עם כל זה, איך להשתמש בו, איך לנווט בתוכו?
מי שמפחד באמת, זה האני הקטן שלי, האגו, האמונה הקטנה שלי שאני מישהו בפני עצמי, נפרד מכל השאר.
האני הקטן הזה מת מפחד מפני האני הענק והאינסופי הזה. האני הקטן שלי מרגיש מאוים, ובצדק, בעצם קיומו.
העוצמה האדירה הזו מחייבת אני או אגו חזק, יציב, רחב ומובנה, שהתנסה במלאות של החוויה האנושית. אגו שמצד אחד התרחב ומסוגל להכיל יותר ויותר ואיבד מהאנוכיות שלו, ובאותה מידה ובאופן פרדוקסלי איבד מ"נפיחותו" ומוכן להתמזג עם הגדלות האינסופית הזו.
במפגש עם האלוהי שבתוכי, מתעורר הפחד ממנו. צריך המון חוסן וניקיון פנימיים כדי להכיל את עוצמת התדר הזה, האהבה האינסופית, ותחושת האחריות הבלעדית שלי להכל. במקום הזה, יש חופש מוחלט, ללא גבולות, יכולת מוחלטת, ללא גבולות, ידיעה מוחלטת, ללא ידיעה, אין כלום שבתוכו יש הכל, וכל זה נורא מפחיד!
ויחד עם זאת, הערגה למקום הזה, הצמא, הגעגוע לאלוהי שבתוכי הולכים ונעשים יותר ויותר חזקים, וכל פעם שאני פוגשת אותו, משהו בי מתרגל אליו יותר ויותר, הגוף שלי עומד קצת יותר בשוק של התדר הזה.
למעשה, אני פוחדת מהדבר שאותו אני רוצה להרגיש הכי בעולם, ואני מחכה לחסדו, שמחכה לי כל הזמן בסבלנות, בהאהבה, עד שאהיה מוכנה לגמרי, באמת. לאלוהי שבתוכי יש סבלנות ואהבה איסופיים, הוא תמיד איתי ובתוכי, רק עוורוני,קטנותי, הפחד שלי,הרצון שלי להיות עדיין מישהו, מונעים ממני להרגיש אותו.
וכשלרגעים העיוורון מוסר, הוא מראה לי, באופנים שונים ובלתי צפוים, ובחסדו, את נוכחותו הנצחית.
עלי להיות ראויה לך, כדי להיות מוכנה להרגיש את תפארתך וגדולתך הבלתי ניתנת לתיאור.
עלי להתרוקן ולהתקלף מכל כיסויי היומרה והיוהרה שלי, המכסים את הוויתך, את אהבתך ואת טוהרך.
להיות ריקה, ללא איפיון כל שהוא, כדי לקבל אותך ולהתמלא בך.
ויש לך סבלנות, כמה סבלנות, כמה עדנה ואהבה!
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה