לא מתכוונת להאריך יותר בנושא זה מההיבט הפסיכולוגי.
מה שמעניין אותי הינו ההיבט של ההתפתחות והצמיחה הרוחנית, כשלב מתקדם יותר בהתפתחותי כאדם.
נוכחתי לדעת ש separation individuation, קיים בכל השלבים והרבדים השונים של גדילה והתפתחות, ואפשר לומר שזהו בעצם חוק, היות ותהליך זה מלווה את האדם בכל שלבי החיים.
החל מהרגע בו הוא יוצא לאוויר העולם ומרחם אמו, ועד לרגע בו הוא עוזב את העולם ומחזיר את נשמתו לבורא.
אצל האדם המודע או זה שמחפש להתחבר לייחודיותו, הנפרדות-ייחודיות הינה הכרחית. הוא אינו יכול להרשות לעצמו "להתמקם", להיתקע, בשום שלב. אחרת הוא ירגיש חולה, מזייף, הדברים לא יזרמו.
אני מוצאת שככל שאני מתפתחת וצומחת מבפנים, עלי להיפרד מיותר ויותר דברים שהאמנתי בהם וחשבתי אותם לנכונים. הכוונה לאמונות, דעות, עמדות, דפוסי חשיבה, רגשות וההתנהלות שהיוו חלק עצום מהזהות שלי.
מי אני בכלל ללא כל אלה, המקצועיות שלי, מה שלמדתי ורכשתי, המראה שלי, הנעורים שלי, הנשיות שלי, התפקידים שלי כ...כל מה שאתם יכולים להעלות על הדעת! שלא לדבר על כל מני אנשים, עיסוקים, סיפורים שלי, מה לא!..
הכי קשה, זה לוותר על כל מה שאני ידעתי עד כה, על המוכר וידוע, אזורי נוחות למיניהם, הרגלים שאהבתי ותמונה מסוימת של מה שאני ושל איך העולם מתנהל, כולל אהובים ופחות אהובים.
ואז מה , מה נשאר? כלום במה להיאחז. בררר...לא נעים בלשון המעטה.
ככל שאני מתקרבת למשהו שונה לגמרי מהידוע, זה מרגיש בודד, כי זה נפרד.
נפרד מכל דבר שהוא לא אני.
ייחודיות, להעיז להיות אני, חלמתי על כך כל כך, ובעת ובעונה אחת זה מפחיד כי זה כל כך חדש ולא ידוע, בלתי מובן, מחוץ לקופסה, חי.
הכאב הוא על היפרדות, כשאני נפרדת, עוזבת משהו מאחור, משחררת.
הפחד הוא מהייחודיות. ייחודיות אומרת בהכרח אחריות על עצמי ועל חיי, אין תירוצים מאחוריהם אפשר להסתתר, יש הכרח בשקיפות מעיזה ונועזת, שקיפות שנושאת בתוכה פגיעות כי אם אני נכשלת אז זה עלי כי זו אני בלי כל התירוצים של הסיפורים האישיים והעתיקים שלי.
מה שמעניין אותי הינו ההיבט של ההתפתחות והצמיחה הרוחנית, כשלב מתקדם יותר בהתפתחותי כאדם.
נוכחתי לדעת ש separation individuation, קיים בכל השלבים והרבדים השונים של גדילה והתפתחות, ואפשר לומר שזהו בעצם חוק, היות ותהליך זה מלווה את האדם בכל שלבי החיים.
החל מהרגע בו הוא יוצא לאוויר העולם ומרחם אמו, ועד לרגע בו הוא עוזב את העולם ומחזיר את נשמתו לבורא.
אצל האדם המודע או זה שמחפש להתחבר לייחודיותו, הנפרדות-ייחודיות הינה הכרחית. הוא אינו יכול להרשות לעצמו "להתמקם", להיתקע, בשום שלב. אחרת הוא ירגיש חולה, מזייף, הדברים לא יזרמו.
אני מוצאת שככל שאני מתפתחת וצומחת מבפנים, עלי להיפרד מיותר ויותר דברים שהאמנתי בהם וחשבתי אותם לנכונים. הכוונה לאמונות, דעות, עמדות, דפוסי חשיבה, רגשות וההתנהלות שהיוו חלק עצום מהזהות שלי.
מי אני בכלל ללא כל אלה, המקצועיות שלי, מה שלמדתי ורכשתי, המראה שלי, הנעורים שלי, הנשיות שלי, התפקידים שלי כ...כל מה שאתם יכולים להעלות על הדעת! שלא לדבר על כל מני אנשים, עיסוקים, סיפורים שלי, מה לא!..
הכי קשה, זה לוותר על כל מה שאני ידעתי עד כה, על המוכר וידוע, אזורי נוחות למיניהם, הרגלים שאהבתי ותמונה מסוימת של מה שאני ושל איך העולם מתנהל, כולל אהובים ופחות אהובים.
ואז מה , מה נשאר? כלום במה להיאחז. בררר...לא נעים בלשון המעטה.
ככל שאני מתקרבת למשהו שונה לגמרי מהידוע, זה מרגיש בודד, כי זה נפרד.
נפרד מכל דבר שהוא לא אני.
ייחודיות, להעיז להיות אני, חלמתי על כך כל כך, ובעת ובעונה אחת זה מפחיד כי זה כל כך חדש ולא ידוע, בלתי מובן, מחוץ לקופסה, חי.
הכאב הוא על היפרדות, כשאני נפרדת, עוזבת משהו מאחור, משחררת.
הפחד הוא מהייחודיות. ייחודיות אומרת בהכרח אחריות על עצמי ועל חיי, אין תירוצים מאחוריהם אפשר להסתתר, יש הכרח בשקיפות מעיזה ונועזת, שקיפות שנושאת בתוכה פגיעות כי אם אני נכשלת אז זה עלי כי זו אני בלי כל התירוצים של הסיפורים האישיים והעתיקים שלי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה